פה אחד?

כדי לסיים כתיבת טור זה בלי אזיקים על הידיים וכתב אישום משלי, אזדרז ואצייד אתכם בשורה התחתונה כבר בהתחלה.

הרשעתו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, בביצוע מעשה מגונה לאחר שנשק לחיילת ה', היא לדעתי (הענייה והלא משפטית בעליל) החלטה מקוממת, מרושעת והזויה.

החדיר לשון, לא החדיר לשון. על השפתיים, לא על השפתיים. בהסכמה, לא בהסכמה. אלוהים. הסיפור הזה יטפס ערכאות, אבל הביזיון כבר כאן, צבוע בצבעי אולטרא-פוליטקלי קורקט, בתוספת תפאורת הרשע הפוליטי המקומי.

ישראל היא מדינה של חארות שלטוניות, וגם על רמון המורשע אפשר לומר כמה וכמה דברים לא נעימים. למשל, נטיות הפלירטוט שלו, שהיו מסוכנות כמעט כשם שהיו מטופשות. אבל, מכאן ועד הרשעה במעשה מגונה המרחק פשוט בלתי נתפש. לפי השופטים, אפילו ספק סביר לא היה כאן. האמנם?

"המסר הוא שנשיקה שלא בהסכמה היא מעשה מגונה", אמרה התובעת. נהדר. ואיך יודעים אם המנושקת רוצה, או מה האג'נדה שלה? מביאים אישור מנוטריון?

בואו נעצור את הסחרחרת ונשאל עוד שאלה: לא יותר פשוט להפסיק ברגע שאומרים "לא"? זה סידור שעובד כבר שנים, ובמקרים שלא - אז קדימה, בטיל, לבית המשפט, בכל הכוח והנחישות.

שלושה שופטים חד-משמעיים, פסק דין הזוי אחד. לא סוף הסיפור.

ניצחון? ניצחון פירוס

ועוד נקודה אחת, חשובה: ההשתלחות החד-משמעית של השופטים ברמון תפעל כבומרנג במקרה זה. יש כאן ניצחון אדיר לתביעה, אבל הוא ייזכר כניצחון פירוס, כרגע של פגיעה קשה, נוספת, בדעת הציבור על מערכת המשפט הישראלית. קראתי את כל פסק הדין, והוא מביש.

תמיד חשבתי ששופטים נדרשים להבין במגוון רחב מדי של נושאים, פתח לסוגים רבים של טעויות, אבל פסק הדין במשפט רמון מעלה, כך נדמה, אפילו את הרף הזה, הגבוה ממילא.

מי שקורא את פסק הדין, בוודאי יחשוב שעניינו מאחד מפושעי המאה, איש קר ואכזר, חיים רמון שמו, שניצל את כוחו בברוטליות. לא יודע מה לומר על זה, האמת. זה הזוי ברמה שמעתיקה מלים מהפה (לשון או לא לשון). בואו, ארגוני הצדק, תתנפלו עליי - ועדיין אומר לכם שכולכם צבועים.

וד"ש צנוע מכאן לאחת, דורית בייניש. אני תוהה, ביני לביני, מה את חושבת עכשיו. זה באמת הכי מעניין בעולם.