אין לניצולי השואה לחם? נאכל להם את העוגה

חג הפסח מאחורינו, ואולי טוב שכך; אפשר לאכול לחם שוב. ואם אין לחם? תאכלו עוגות. ולפי סרט הטלוויזיה התיעודי "מוסר השילומים" שהוקרן אמש בערוץ 2, יס ישראלי ויס דוקו, רבים הם הקופצים לקחת נתח מהעוגה.

הכוונה כמובן לעוגת כספי הפיצויים שאמורה להגיע לניצולי השואה, אך שבדרך-לא-דרך אינה מוצאת את דרכה אליהם ומותירה 80 אלף מהם מתחת לקו העוני. "הא לחמא עניא", כבר אמרנו?

הסרט החשוב הזה הציג את ישראל והמוסדות האחראים לרווחתם של הניצולים באור לא מחמיא, לשון המעטה. באופן די אירוני, מי שיוצאים בו ממש בסדר הם דווקא הגרמנים, המעניקים גמלות נדיבות, דיור ופטור מתשלום תרופות לנרדפי הנאצים. באופן אבסורדי למדי, מבחינה כלכלית גרידא, טוב יעשה ניצול שואה לביתו ולבריאותו אם יקבע את מקום מגוריו בימיו האחרונים שם, במדינה ההיא.

כמה לא מפתיע, כנראה, לגלות שכאשר בבירוקרטיה עסקינן, אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו. ועדת התביעות הבינלאומית, ארגון יהודי היושב בארה"ב וחולש על סכומי-עתק, מתקשה לממש את ייעודו, ומסתפק בהבטחות אמורפיות בעיקר, כך לפי הסרט. החברה הממשלתית לאיתור נכסים מתקשה לקבל לידיה את הרשימות הנחוצות מגורמים כמו קק"ל, מוזיאון ישראל, הבנקים הישראלים והאפוטרופוס הראשי בכדי להעביר את הכסף והרכוש לבעליו החוקיים.

יותר מכל, אני חושב שהייתה זו ההתנצחות של בנק לאומי לעיני המצלמות, ששבתה את עיניי. הרטוריקה מעולם לא נראתה טוב יותר, שעה שמחד מצהיר הבנק כי כבר לפני שנתיים הפריש בספריו כ-35 מיליון שקלים לטובת העברה לנספים, מאידך לא יעביר אותם כיוון ש"טרם קיבל הוראה", או כיוון ש"זהו סכום גבוה משמעותית מהסכום שנדרש" וכהנה וכהנה.

הניצולים סובלים, אבל בלאומי (וגם בפועלים, דיסקונט ומזרחי-טפחות) הכסף ממשיך לצבור ריבית, כולל ריבית החובה בחשבונותיהם המצומקים של אותם 80 אלף ניצולי השואה עצמם.

יתכבדו נא גליה מאור ואיתן רף, וכל שאר עמיתיהם המכובדים מהמערכת הבנקאית ויעבירו נא את הכסף; לא מחר, לא בעוד שנה, ולא בליווי כבד של פמליית עורכי-דין ורואי-חשבון שישימו מקלות בגלגלי "ועדת השערוך" של הכנסת, על אף שהם משתתפים במימון פעילותה. הניצולים האלה זקוקים לכסף הזה היום; למחיה בסיסית, לתרופות, לסיום חייהם הקשים בכבוד.

זה לא המקום לקטנוניות, ולכל היותר, שיגרפו הבנקים רווחי עתק בגין יחסי ציבור על התרומה שלכאורה הם מעניקים בגין הסכומים עליהם הם חולקים. גאוות לאומי על רווחי השיא שרק זה עתה הציג אמורים לסייע לו להחליק את הגלולה הזו במורד הגרון, במיוחד כשייזכר שיש מי שידו אינה מספקת לרכוש גלולות.

גם שלמה שחר, האפוטרופוס הכללי, מוזמן להתכבד ולהמציא לחברה לאיתור נכסים את הניירת הדרושה לה, שכן בכובעו ככונס הנכסים הרשמי אני מניח כי הוא מודע יותר לחשיבות תפיסת הנכסים ומימושם.

ואף מלה על הירשזון, שעל פי החשדות השתמש למטרות פרטיות בכספי עמותות שנועדו להנציח את זיכרון השואה; כמו גם התעלמותו הבוטה לעיני המצלמות מסוגיית תקצוב הניצולים-הקשישים-העניים בהיותו שר האוצר.