האיש הקטן שלי עשה היסטוריה

עד לפני רגע עוד היה ספק לגבי הברנש הזה, מני מזוז. מי שהתבונן בו מן הצד, הבחין בטיפוס אפרורי, לא מרתק במיוחד, מצומק משהו, מעט נוירוטי, עם פנים קטנות. תמיד נדמה לי, כי כיסיו מלאות אבנים כדי שאם מישהו יפתח את החלון במקרה ויחדור פנימה משב רוח, הוא לא יתעופף בחדר באמצע מסיבת העיתונאים.

בדרך כלל זה עובד ככה, שמאנשים קטנים כאלה לא יכולות לצאת החלטות גדולות או כמו שאמא שלי, עליה השלום, היתה אומרת למראה אדם כחוש, שאנשים שלא אוכלים טוב, הם אנשים ללא תאוות. לעולם אי אפשר לתפוס אותם מסתערים על מחוז חפצם, יהא אשר יהא, נטולי כל עכבות. לעולם הם אינם מריירים. לא למול שטורדל תפוחים וגם לא למול אישה יפה. אז איך, בשם אלוהים, מצפים מאנשים כמו מזוז להבין, למשל, מהי עבירת מין. שוו בנפשכם מה עבר במוחו של היועץ המשפטי לממשלה, כשא' פרצה בבכי קורע לב וסיפרה לו, שקצב נופף מול עיניה באיבר מינו לכל כיוון והשמיע קולות של גבר מיוחם. מזוז בטח חשב לעצמו, שקצב השתגע, שעומדת לו לפחות הגנת אי שפיות. אבל איך כל זה קשור למין, אמר לעצמו מזוז, רק השד יודע.

ובכל זאת, האיש הקטן שלי עשה היסטוריה. הוא הפך ליועץ המשפטי לממשלה המעניין ביותר שהיה לנו עד היום. אולי, במחשבה שנייה, מעניין הוא ביטוי לא מוצלח. שמא צריך לומר מסקרן. הוא ניצח את השיטה. את הפופוליזם. את הכבוד. את האגו. אפילו את עצמו. כבר אמרתי, עד לפני רגע היה ספק לגבי הברנש הזה. היום כבר אין. קל כנוצה אולי האיש הקטן שלי, אבל שווה את משקלו בזהב. וכל כך למה.

הקריאות הזועמות נגד החלטתו של מזוז בפרשת קצב, משייטות בין מוגבלות שכלית לכשל לוגי חריף. אין בהן דבר. במקרה הטוב מדובר בחולשה אנושית נסבלת, אמנם נמוכה מגובה עשב, אבל כזו שאפשר להבין. לא יותר מזה. יולי תמיר, זהבה גלאון, ועוד חמש עשרה או עשרים אלף מפגינים לא יכולים ליהנות מהתייחסות רצינית באמת רק משום שהתרגלנו, שאקדח שנשלף במערכה הראשונה מעשן במערכה האחרונה. אקדח היה בתחילת הפרשה הזו. ועוד איך היה. אין אפס. אבל זה שהוא ירה קפצונים בסוף, רק אומר שהאיש הקטן שלי יודע להיות גדול כשצריך. לא שום דבר אחר. מזוז לא התבלבל. הוא זכר שפרופוגנדה איננה ראייה קבילה במשפט הפלילי. רעש, צווחות וצרחות נמסים כלא היו למול חומר חקירה, שלא מחזיק מים. בסופו של יום, אתה לא מעמיד אדם לדין אם אין סיכוי סביר להרשעתו, ולא יעזור לא' או מ' או ה' או ח' או איך שלא קוראים להן, שום דבר. לא כל רומן לא מוצלח הוא אונס מכוער. פרקליט המדינה, ערן שנדר, אמר בעניין הזה את מה שמזוז נמנע מלומר. הם לא מאמינים לא'. הסיפור שלה נשמע להם, אעפס, חסר עמוד שדרה. כזה שלא יעמוד במבחן חקירה נגדית עשויה היטב.

אבל תאמינו לי, זה לא הכול ואפילו לא העיקר. העיקר הוא, שתוכן ההחלטה של האיש הקטן שלי, אינו שווה דיון כלל. זה עניין מפוהק. משמים. לא משהו שכדאי להיהרג עליו. די בכך, ששני פרקליטים רשאים לחשוב אחרת לגבי אותו חומר חקירה ממש, כדי להפוך את תוכן ההחלטה של מזוז לכשירה. ממילא אם כולם חושבים אותו דבר בפרקליטות או במשטרה, סימן שאף אחד לא חושב. הוויכוח, ההתחבטות והדילמה הם כלי עבודה לגיטימיים שם, שבלעדיהם אין לאנשים האלה זכות קיום. יכול להיות שמזוז הפעיל שיקול דעת חזק, כמו שמומחי הפילוסופיה של המשפט אוהבים לקרוא לזה. כלומר, גם אם יש תשובה ברורה בחוק מה צריכה היתה להיות התוצאה בתיק קצב, היא אינה מתאימה למקרה הזה ועל כן צריך ליצור החלטה שאפשר גם לחיות איתה ולא רק לקבל אותה. יכול להיות שיועץ משפטי לממשלה אחר, היה נמנע מלהסעיר את המדינה ומגלגל את התפוד החם לרגליי בית המשפט, שישבור הוא את הראש. אבל, לאיש הקטן שלי היו רק שלוש אפשרויות מכוחן יכול היה להכריע כפי שהכריע. שהוא פסיכוטי, והוא לא. שהוא קיבל שלמונים, והוא לא. שהוא האמין, שכך עושים צדק, וזה כבר נשמע הרבה יותר הגיוני. תעשו עם זה מה שתרצו, מזוז סיים את הפרשה הזו בגודל לא טבעי.