עדיין לא גוויה מינהלית

לא מזמן יצא תחת ידיו פסק דין, שבו הוא קבע, כי מנכ"ל של חברה, שמימן רכישת נתח ממניותיה באמצעות כספי דיבידנד, שחולק על-ידי החברה אך ימים ספורים לאחר הרכישה, נהג באורח פסול ובניגוד לדין. אף שבפסק הדין הבהיר גינת, כי הוא אינו יוצא חוצץ נגד עסקאות מינוף, נזעקו רבים וראו בפסק דינו "יום שחור" לעסקאות כאלה. מנגד הבענו כאן את הדעה, שלפיה פסק הדין הנו "מקומי", שלפיה גם אם לא עשה כן באופן המוצלח ביותר, ביקש גינת להביע בפסק הדין מורת-רוח מהתנהלותו הקלוקלת של המנכ"ל במהלך המשא והמתן לקראת הרכישה, ושלפיה לא יהיה בפסק הדין כדי להשפיע, השפעה רוחבית, על כלל עסקאות המינוף בישראל.

הדים תקשורתיים

בשבוע שעבר זכה פסק דין נוסף של גינת להדים תקשורתיים. זו הפעם היה מדובר בקביעה נחרצת של גינת, שלפיה הגביה המינהלית אינה חוקתית, ושלפיה רשות מקומית תהא רשאית לנקוט בה רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן. לפי גינת, אף שהחוק מעניק בידי העיריות סמכות לנקוט בהליכים של גביה מינהלית, ללא צורך בהגשת תביעה לבית המשפט, יש לפרש סמכות זו ברוח הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וליישמה בצמצום רב ביותר. לדידו, המצבים, שבהם תהיה הרשות המקומית רשאית לעשות שימוש בסמכותה ולנקוט בהליכי גביה מינהלית, הם כה מועטים עד כי, בלשונו, "נער יספרם".

קביעה עקרונית זו זכתה להדים רבים ולמאמרי פרשנות, בהם לא הוסתרה שביעות הרצון מכך, שהתנהלות דורסנית וכוחנית של רשויות מקומיות יכולה להוביל ל"קטיעה" של איברים חשובים בגופן. עורכי דין, המרבים לייצג לקוחות אל מול הרשויות המקומיות, מיהרו לברך על פסק הדין. אכן פסק דין יוצא-דופן.

אלא שדומה שההתלהבות מתוצאותיו הקיצוניות של פסק הדין השכיחה מלבותיהם של המתלהבים את הצורך לבחון אותו מבחינה משפטית. בחינה שכזו, המתעלמת מנטיות לב, מובילה אל המסקנה, שמדובר בפסק דין בעייתי, אשר ספק אם יותיר את חותמו לאורך זמן.

לפני מספר שנים, לאחר ששופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אמנון סטרשנוב, חייב את "רשת שוקן" לשלם ללוני הרציקוביץ פיצויים בשיעור חצי מיליון שקלים, בגין פרסום לשון הרע אודותיו, כתבנו כאן, כי עיון מדוקדק בפסק הדין מצביע על כך, שסטרשנוב התיר לעצמו ללכת "בעקבות לבו", ולהגיע לתוצאה, שנראתה בעיניו נכונה. כתבנו כי קריאה של פסק הדין מגלה רוגז רב של השופט. במקרה ההוא הפך, כזכור, בית המשפט העליון את תוצאתו של פסק הדין וביטל את חיובה של רשת שוקן בפיצויים.

והנה, שוב, פסק דין, שלמקרא הקביעות הנכללות בו ובהתחשב בנסיבות, שאפפו אותו, לא ניתן להשתחרר מן הרושם, שלפיו מסיבות כאלה ואחרות חיכה השופט הנכבד להזדמנות לתתו, וכאשר הגיע בפניו מקרה, שבמידה כזו או אחרת התאים לכך, לא הניח להזדמנות לחמוק מבין אצבעותיו. פסק דין בעייתי, כבר גרסנו. נסביר.

פסק הדין ניתן בתובענה, שהוגשה על-ידי רכבת ישראל נגד עיריית חדרה. בתובענתה טענה הרכבת, כי לאור הסכם, שנחתם בינה לבין העירייה, כבר בשנת 2003, לא הייתה העירייה רשאית לחייבה בתשלומי ארנונה בשיעור, שבהם היא חייבה אותה, אלא רק בשיעור שנקבע בהסכם. מאחר שבינתיים המשיכה העירייה לנקוט בהליכים של גביה מינהלית של החוב, הגישה הרכבת גם בקשה למתן צו זמני, שיאסור על העירייה לנקוט בהליכים אלה עד להכרעה בתובענה עצמה. בקשתה של הרכבת לסעד הזמני האמור נדחתה על-ידי השופט רון סוקול. ערעור שהוגש מטעם הרכבת נדחה גם על-ידי בית המשפט העליון (מפי השופטת מרים נאור). הטעם לדחיית הבקשה והערעור היה נעוץ בעובדה, שלפיה הליכי הגביה המינהלית, בהם המשיכה העירייה לנקוט, התמקדו רק בחוב, שלא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, היינו, החוב בגין התשלומים, שנקבעו בהסכם, שנחתם בשנת 2003, ואשר אף אותם חדלה הרכבת לשלם (בפסק דינו מתעלם, משום-מה, גינת מעובדה זו). למקרא החלטותיהם של סוקול ושל נאור מתברר, כי לשם הצדקת הבקשה להפסקת הליכי הגביה המינהלית, לא טענה בפניהם הרכבת כאילו הגביה המינהלית אינה חוקתית וכאילו רשות מקומית אינה רשאית לנקוט בהם אלא במקרים יוצאי-דופ ן לחלוטין. יש לשער, שלו טענה שכזו הייתה מועלית, היו השופטים מתייחסים אליה באופן כזה או אחר.

משהבקשה לסעד זמני נדחתה, כאמור, ומשגם בית המשפט העליון הביע דעתו בנוגע לכך, שלא היה לה מקום (החלטתה של נאור לא זכתה לאזכור כלשהו בפסק דינו של גינת), ירדה מעל הפרק, במסגרת ההליך הנוכחי, סוגיית הגביה המינהלית. למקרא שלל ההחלטות, שניתנו במסגרת התובענה, נראה כי הרכבת כלל לא ביקשה, במסגרת התובענה העיקרית, הצהרה שלפיה העירייה אינה מוסמכת לנקוט בהליכי גביה מינהלית, וכי היה זה גינת-עצמו, אשר הודיע לבעלות הדין, כנראה מיוזמתו, כי סוגיה זו תידון ותוכרע במסגרת התובענה. בשיטת המשפט האדברסרית, הנוהגת בישראל, מעלה עובדה זו תהיות.

ועוד: בפסק דינו קיבל גינת את עמדתה של הרכבת, שלפיה כל עוד ההסכם מ-2003 לא בוטל על-ידי בית משפט, הוא מחייב, ושלפיה העירייה לא הייתה רשאית לסטות ממנו ולחייב את הרכבת בתשלומי ארנונה גבוהים מאלה שננקבו בו. כך, גינת ביטל את החיובים, שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, ולרכבת לא נותר אלא לשלם לעירייה את דמי הארנונה, שהיא-עצמה טענה, שרק בהם ניתן לחייבה (ושמשום מה אף אותם היא חדלה מלשלם). כך, גם אליבא דגינת, חדלה השאלה אם הגביה המינהלית היא חוקתית אם לאו להיות רלבנטית במקרה הנדון. במסגרת ההליך שבין הרכבת לבין עיריית חדרה הפכה סוגיה זו לתיאורטית גרידא. בית המשפט העליון פסק, לא אחת, כי אל לו, לבית משפט, להידרש לכל הליך, שאינו בא לפתור מקרה קונקרטי, אלא מתבקש לקבוע דעה אקדמית. "ומקום שאין סכסוך-של-אמת בין בעלי הדין, ממילא יטרוד בית המשפט מעל פניו מבקשי הלכה 'תיאורטית', 'אקדמית', 'מוקדמת' וכיוצא באלה". הדברים נכונים, אולי בבחינת קל וחומר, כאשר רק השופט, היושב לדין, הוא המבקש לעשות שימוש במקרה, שהובא בפניו, על-מנת לקבוע הלכה תיאורטית-אקדמית-מוקדמת שכזו. "הכלל לפיו לא ידון בית המשפט בשאלות אקדמיות חל גם כאשר מדובר בשאלות משפטי ות חשובות ועקרוניות". זו ההלכה.

מוקדם לשמוח

אם בכל אלה לא די, בעייתית, בכל הכבוד, גם הדרך שבה בחר גינת "לטפל" בהוראות החוק, שבהן העניק המחוקק לרשות מקומית את הסמכות לנקוט בהליכי גביה מינהלית, בלי להיזקק לפנייה לבית המשפט או ללשכת ההוצאה-לפועל. גינת לא התעלם מקיומה של סמכות שכזו מכוח החוק. הוא היה מודע גם לכך, שמאחר שמדובר בהוראות חוק, שנחקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בית משפט מוסמך להורות על בטלותן, גם אם לטעמו המדובר בהוראות חוק בלתי חוקתיות.

במסגרת מאמרי הפרשנות אודות פסק דינו של גינת, שעסק במימון רכישת מניותיה של חברה באמצעות כספי דיבידנד, שהיא חילקה זמן קצר לאחר הרכישה, כינה משפטן את דרכו של גינת בפסק הדין "אקרובטיקה שיפוטית". אותו משפטן התכוון לכך, שברצותו להגיע לתוצאת פסק הדין, עשה גינת שימוש, לא תמיד נכון, בהוראות הדין ובנסיבות המקרה. ולענייננו: אף שגינת קבע, מפורשות, כי המדובר בסמכות שבחוק, אשר הוא אינו רשאי לבטלה, הוא הפך, למעשה, את הסמכות החוקית הזו לאות מתה. מפסק הדין עולה, שגינת היה מודע, כנראה, לעובדה זו. הוא-עצמו מנסה לתת בו דוגמא למצב החריג, שבו תהיה הרשות המקומית מוסמכת לנקוט בהליכים של גביה מינהלית - "יתכן מצב שבו פלוני חייב (על פי הנטען) כספים לרשות מקומית, הוא מתכוון להבריח נכסים לאלתר, או לברוח מהארץ. גם במקרה כזה אומנם ניתן לפנות לבית המשפט, אך פניה לבית המשפט עלולה להביא לעיכוב לכך שכספים או נכסים ייעלמו. זהו מצב חריג, שבו ניתן יהיה לשקול נקיטה של הליכים מינהליים לגביית החוב, כדי למנוע את המצב המיוחד שנוצר". דומה שדוגמא זו ממחישה היטב את זאת, שפסיקתו של גינת נוטלת את העוקץ מהוראות החוק, המקנות לרשות מקומית סמכויות של גביה מינה לית.

מעניין יהיה להיווכח אם פסק הדין יעמוד בערעור, שהוגש מטעם עיריית חדרה. תהא תוצאת הערעור אשר תהא, פסק דין של בית משפט מחוזי אינו מקים הלכה מחייבת. הוא מחייב אך ורק ביחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם. כך, הרשויות המקומיות בישראל (לרבות עיריית חדרה) רשאיות להמשיך, כרגיל, בהליכי הגביה המינהלית. מוקדם לשמוח או להספיד את הגביה המינהלית. היא עדיין לא הפכה ל"גוויה מינהלית".