אחרי כתבי האישום מגיעה התביעה האזרחית: רו"ח חן ברדיצ'ב, הנאמן על הסדר הנושים של אפקון תעשיות (לשעבר פויכטונגר תעשיות) מקבוצת פלד-גבעוני שקרסה, מבקש מבית המשפט המחוזי בת"א לחייב את הדירקטורים בחברה, ובראשם רפי פלד, אריה גבעוני, דוד הבי וטל יגרמן, לשלם לה למעלה מ-100 מיליון שקל, בגין אחריותם לקריסתה.
הבקשה הוגשה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, המאפשר לבית המשפט לחייב נושא משרה להשיב לחברה כספים או נכסים, אם התברר במהלך הפירוק שהשתמש בהם שלא כהוגן.
"הדירקטורים", טוען הנאמן, "התרשלו והפקירו את אפקון תעשיות וחברות הבת הציבוריות שלה (אפקון אלקטרו-מכניקה ואפקון בקרה ואוטומציה) ואת קופתן בידיו של טל יגרמן ששימש כמנהל-על, למרות שלא מונה לתפקיד רשמי כלשהו בחברות".
לדבריו, הדירקטורים "נתנו לחתול לשמור על השמנת. הם ידעו שיגרמן היה שור מועד שנגח, שהואשם עוד לפני כן בעבירות פליליות חמורות בנוגע לפעילותו כנושא משרה בחברה ציבורית בעבר (אוגדן), ושהיה חייב כספים לאנשי השוק האפור והוגשו כנגדו שתי התראות על פשיטת רגל".
פרשת פלד-גבעוני נחשפה ב-2002, כאשר אשכול של חברות ציבוריות - שהשליטה בהן נרכשה ע"י קבוצת משקיעים בראשות פלד, גבעוני, הבי ויגרמן - קרס והותיר אחריו חובות של כ-800 מיליון שקל.
באמצעות עוה"ד ד"ר רלי לשם, נדב ויסמן ולירן בר-שלום ממשרד מיתר, טוען הנאמן כי בסוף 2001, סמוך לכניסתם של מרבית הנתבעים לתפקיד, היתה אפקון בעלת הון עצמי של 140 מיליון שקל ואחת החברות המכובדות והיציבות מסוגה במשק.
אלא שבתוך זמן קצר היא נזקקה להקפאת הליכים והסדר נושים, משום שהדירקטורים התרשלו ואיפשרו את הובלת החברות בידי יגרמן. "הם סמכו על יגרמן בעיניים עצומות ואיפשרו לו לעשות בחברות הציבוריות כבשלו ולנהל את ענייניהן הכספיים ללא כל פיקוח ובקרה". יגרמן, מצידו, ניצל זאת עד תום וכך יצאו מקופת החברות 61 מיליון שקל, שהובילו להפסד של יותר מ-101 מיליון שקל.
ברדיצ'ב מדגיש, שהעובדות בבקשתו מבוססות על הודעות הדירקטורים בחקירתם ברשות ני"ע, מסמכי החברות הציבוריות, דיווחיהן הרשמיים, דו"חותיהן הכספיים והנזקים שנקבעו ע"י בית המשפט בהליך הפלילי.
דירקטריון עיוור וחרש
בבקשה מצטייר דירקטוריון פאסיבי וחסר כישורים מתאימים, שחבריו כלל לא הפנימו את תפקידיהם וחובותיהם. למרות ש"נורות האזהרה הבהבו בחוזקה וצופרי ההתרעה החרישו את האזניים, היה הדירקטוריון עיוור וחרש ואיפשר ליגרמן לעשות כרצונו".
חברי הדירקטוריון, כך נטען, התנהלו באופן רשלני במובהק ומרביתם כלל לא התאימו בכישוריהם לתפקיד. "אחד (אפרים בדיאן) ישב בתפקידו רק כי 'זה היה כבוד בשבילי'; שני (דוד הבי) שסיכם את פועלו כדירקטור במילים 'לא מבין כלום, לא עושה כלום'; שלישי (רמי לוי) שלא יכול היה לפקח על החברה הואיל והתחייב כי יקדיש לתפקידו 'מספר שעות חודשיות'; רביעי (שאול זלאיט) שהגדיר עצמו כ'דירקטור פאסיבי', ש'סמכתי על האנשים, על הדירקטורים האחרים', ולא הבין דבר בדבר חובותיו כדירקטור בחברה ציבורית.
"חמישי (אריה גבעוני) שהלך אחרי יגרמן 'בעיניים עיוורות'; שישית (רחל טולדנו) שראתה בתפקידה 'סוכריה' שקיבלה מיגרמן וש'סמכתי על האנשים שהכל בסדר'; שביעי (יוסף בר-מוחה) שכיהן כדירקטור חיצוני שהפעולה האקטיבית שנקט היתה 'להמתין'; חנוך כרמון (שהיה אף יו"ר ועדת ביקורת) שביקש 'שלא להפריז בביקורת' העולה בוועדת הביקורת; ותשיעי (רפי פלד) שכיהן כ'יו"ר לא פעיל', שנפגע וישב בצד".
הנאמן טוענת שהכתובת היתה על הקיר. העיתונות עסקה בהרחבה ובתדירות גבוהה בפעילות קבוצת פלד-גבעוני, ובמסע הרכישות הרצחני שלה. בקשתו נסמכת על פסיקת העליון בפרשת בנק צפון אמריקה, שקבעה שדירקטור אינו תפקיד של כבוד, וכן על הרשעת חלק מהדירקטורים בעבירות ני"ע. (פש"ר 1739/02).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
