אולמרט, קום!

חרף העובדה שהוא ראש ממשלה לגמרי לא רע, שמאז ועד היום ביצועיו המדיניים והביטחוניים סבירים בהחלט - הוא לא נרפא מהמלחמה וספק אם יירפא ממנה, משום שעל ניהול מלחמות לא מוצלחות, או כאלה שנתפסות כלא מוצלחות, משלמים כאן מחיר. זה קרה, להבדיל, לגולדה מאיר ומשה דיין לאחר מלחמת יום כיפור. למנחם בגין ואריאל שרון לאחר מלחמת לבנון הראשונה. ובמידה רבה ליצחק שמיר לאחר האינתיפאדה הראשונה ולאהוד ברק לאחר האינתיפאדה השנייה.

איננו יודעים כיצד בדיוק ייראה דו"ח וינוגרד ואילו ניסוחים ילוטשו בו לעת הורדתו לדפוס. הוא לא יכול להיות קטלני יותר וביקורתי מדו"ח הביניים, שכן הוועדה אנוסה על-פי התחייבותה לבג"ץ. כל סטייה מההתחייבות שלא לכלול בו מסקנות, המלצות ואף ממצאים אישיים, תפגום בחוקיותו ותזמין ביקורת שיפוטית ואחרת. חברי הוועדה מנעו מעצמם לעסוק בדברים ונותרו בני חורין רק לגבי רוח הדברים.

המחאה שמתגעשת כעת, לקראת פרסום הדו"ח, היא מחאה מוגבלת, שקופה ובחלקה מלאכותית. ריח של פוליטיקה פשוטה ומוכרת עולה ממנה. יש בין המוחים גם הורים שכולים, לוחמים וקצינים במילואים. התרבות הזו מלווה את הוויכוח הציבורי בארץ כבר שנות דור והיא שנויה במחלוקת עזה. לקהל הקדוש הזה זכויות רבות, אך הן לא מזכות אותו ביתרון או בנקודות פתיחה בוויכוח עצמו. תמיד היו הורים שכולים, לוחמים ופצועי מלחמה ימניים ושמאליים, חילוניים ודתיים, מבקרי מלחמות או תומכיהן.

הפוליטיקה עצמה התברכה בפוליטיקאים רבים, יש שיאמרו רבים מדי, שהם קצינים בכירים במילואים, בעלי אותות, עיטורים וצל"שים.

בין המוחים הפעם, למשל, קצין מילואים צעיר וכבר די מוכר, תומר בוהדנה שמו. זה שסימן "וי" בשכבו על אלונקה במנחת של רמב"ם בחיפה. כל מי שמבין משהו בפוליטיקה ובפציעות קרביות, העריך כבר אז, למראה התמונה, שהבחור, תודה לאל, ייצא מהר מבית חולים וייכנס מהר לפוליטיקה. ואכן, תומר מצהיר על רצונו להיות חבר כנסת. ליכוד, עבודה, או רשימת "תפנית", בכל מקרה כנסת.

אחד ממובילי המחאה הוא עוזי דיין. האלוף במילואים דיין רוצה להיות פוליטיקאי פעיל. משאלה לגיטימית, אפילו מבורכת. הפוליטיקה משוועת לאנשים טובים ודיין הוא בהחלט כזה. הוא השתוקק להשתלב ברשימת "קדימה" בכנסת האחרונה. הוא ביקש ממכריו להשתדל עבורו אצל שרון. "דיברתי עם אולמרט", אמר אז דיין למי שאמר, "אולמרט הבטיח לעזור לי, אבל צריך לדבר עם שרון, כי הוא היחיד שקובע את הרשימה". הבקשה הובאה אז בפני שרון, שאמר כמה מילים מרושעות על משפחת דיין לדורותיה ועוד כמה מילים מרושעות על עוזי, וחתם את העניין.

דיין רץ בגפו לכנסת וקיבל קולות ספורים. פחות מהחזית היהודית-לאומית של ברוך מרזל. הרבה פחות, בערך שליש, ממה שקיבלו הירוקים.

מאז הוא מחפש את דרכו. הוא מנפנף בידו בכל צומת ומנסה לעצור כל טרמפ שחולף בכביש, כנס שדרות לחברה, הון ושלטון, שחיתות, מלחמת לבנון. הוא נשא ונתן עם ביבי נתניהו, הוא דיבר עם אהוד ברק. הוא רוצה כנסת, אם אפשר בלי להסתכן בהתמודדות שעלולה להסתיים שוב בצורה מביכה.

חבל שלא נמצא מישהו שיסביר לו, שהכנסת איננה מחוז התרומה היחיד לחברה, שלא אפסו אתגרים חלוציים מן הארץ ושניתן למצוא מחוזות-שליחות נוספים. כפי שמצא עמרם מצנע, שירד לנגב, לירוחם, או חה"כ מיכאל איתן, שעבר להתגורר בשדרות המופגזת.

בבחירות לכנסת האחרונה, שנערכו לפני פחות משנתיים, היה אחוז ההצבעה מהנמוכים בתולדות המדינה. ב-6% פחות מהבחירות ב-2003, ב-15% פחות מהבחירות ב-1999. מספר אזרחים אדיר נגרע מהמשחק תוך שנים אחדות. ככל שתכיפות הבחירות עולה, זה נעשה פחות חגיגי ולכן גם פחות דמוקרטי. קל לנחש שאחוז המשתתפים רק ילך וירד ככל שהבחירות יוקדמו.

רצוי מאוד, לא רק מנקודת מבט של כללי המשחק, אלא גם מהיבטים אחרים, מדיניים, ביטחוניים, כלכליים - לבצע את השינוי בתוך הכנסת בלי להקדים בחירות. שיבחרו שם בקדימה בפריימריז את מי שהם רוצים, ציפי לבני, מאיר שטרית או שאול מופז. שיחליפו את קדימה בעבודה או בליכוד, ובלבד שלא יטרטרו עם בחירות מוקדמות.

איש לא יודע באמת מי יצוץ כאן כראש ממשלה: ביבי או ברק, אולמרט או ציפי לבני. דבר אחד כמעט בטוח, זאת מלמדים הסקרים כולם, את זאת ניתן לראות בעין בלתי מזוינת: לשון המאזניים של הממשלה הבאה בבחירות מוקדמות יהיה, עלול להיות: ארקדי גאידמק.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2