שמן למדורה

החיים מלמדים שלא רק שוועדות אינן מרגיעות את הסערה ומשיבות את האמון בממשלה - הן בדרך כלל מתדלקות את הסערה ומלבות אותה וגורמות לאיבוד האמון גם בוועדה עצמה.

כפוי טובה הוא תפקידם של חברי ועדה. לא די, למשל, ששופט נכבד וסולידי, אליהו וינוגרד, בן ה-82, או פרופ' רות גביזון, או מנחם עינן, שהוא איש עסקים עסוק, הקדישו שנה ורבע מחייהם לוועדה בהתנדבות - הם זוכים בסופו של ליל לתודות דומות לאלה שמקבל שופט כדורגל, שמכווץ מאמץ לתשעים דקות בלבד.

יצא לי לשוחח עם אנשים שעמדו בראש או ישבו בוועדות חקירה. אני לא מכיר מתוסכלים ומרירים מהם. הם משוכנעים שעליהם נחקק הביטוי, עמלנו היה לשווא. אוסף מדהים של ועדות היה פה. כל כך הרבה ועדות וכל כך מעט מימושים. אילו מסקנות ועדת אגרנט, ממלחמת יום כיפור, היו מיושמות, אולי לא צריך היה את ועדת כהן, למלחמת לבנון הראשונה, שאילו המלצותיה היו מיושמות, אולי לא צריך היה את ועדת שמגר לאירועי מערת המכפלה, שהיתה מייתרת, אולי, את ועדת שמגר לרצח רבין. כל אלה אמורות היו להשפיע כך, שאולי לא צריך היה את ועדת וינוגרד למלחמת לבנון השנייה.

ועדת השופטת שושנה נתניהו לחקר מערכת הבריאות לא ריפאה את הבריאות. הוועדה להיעלמות ילדי תימן לא מצאה וממילא לא החזירה ילד תימני גנוב אחד. ועדת אור לא גרמה למהפך ארגוני-תרבותי במשטרה ולא לשינוי כלשהו ביחסי יהודים וערבים בישראל.

שני דו"חות עבים ככרס כתבה ועדת וינוגרד, ביניים וסופי. הראשון אישי, השני מערכתי. הראשון קצת נפוח ויומרני, השני נסוג וצנוע. אבל העיקר, והמוזר מכל, הראשון הדיח את אהוד אולמרט ועמיר פרץ והשני החזיר אותם.

יתרונם של חברי הוועדה, כתב וינוגרד, שהם יודעים קצת יותר מאחרים, רוצה לומר, יותר מעיתונאים, מתחקירנים ומכותבי ספרים, אך דעתם שוות משקל לדעת אחרים. כשהוועדה קובעת, לדוגמה, שישראל חייבת לשאוף לשלום ולעשות פשרות לשם כך, זוהי דעה, "שמאלנית" משהו, שוות ערך ומעמד לדעה הפוכה, "ימנית" יותר.

ערוצי הרדיו והטלוויזיה פטפטו את הדו"ח עד לזרא. השתתפתי קצת, בתוקף עבודתי, בסמבטיון הנחות הזה בתחושת תוגה. איך פורטים מלחמה, שכול והרוגים ופצועים, לפוליטיקה יומית, איך מתרגמים ערכי חיים ומוות למסחר זעיר של מזנון הכנסת, את יסודות קיומנו לחשבונות קמעונאיים של קואליציה ואופוזיציה.

מאחר שהדו"ח הסופי הוא אנונימי, נטול שמות, כפי שהיו כרכי דו"ח מבקר המדינה עד לפני כעשור, נדרש כאן מבחן סודוקו פשוט, מאמץ תשבצי קל ומהיר. מי ומי בכושלים? אהוד אולמרט ועמיר פרץ, דן חלוץ ואודי אדם, שאול מופז ובוגי יעלון, ועוד רבים שקדמו להם ואחרים שסובבו אותם.

אולמרט זוכה לחלוטין מאשמת "60 השעות" שנתלתה בו בצורה דמונית ממש. נשמעו בעבר אישומים מסוג זה, נגד משה דיין במלחמת יום כיפור ומנחם בגין בהפצצת הכור העיראקי, אך מעולם לא הושמעו, למעט בקול הרע"מ מקהיר ובטלוויזיית "אל-מנאר", אמירות שלפיהן מנהיג בישראל שלח בזדון חיילים אל מותם למען רווח פוליטי-אישי.

עם זאת, אולמרט כשל כישלון מובהק ביציאה חפוזה למבצע ובהפיכתו השטחית למלחמה. מעמדו הרעוע בדעת הקהל הוא העונש. המלחמה, לא החשד למינויים ברשות לעסקים קטנטנים, היא הסיבה לתוצאות המעבדה של הסקרים.

את עיקר הביקורת בדו"ח חוטף צה"ל, מנטישת ערכי בסיס עד כשירות ומוכנות. מאז קרב לטרון במלחמת השחרור או, אולי, קרב תל-מוטילה, לא יצא צה"ל ללחימה באופן כה רשלני ובלתי מקצועי.

הסיבה ברורה ומעיקה: זה גורלו של צבא שבמקום להתאמן ולהתכונן, להתמקצע ולהתמחות - טרוד בשיטור בשטחים. יש לי סימפטיה לאנשי המילואים המוחים. הייתי מסוגל להזדהות איתם ואף לתמוך בהם אילו היו מוחים ומתריעים, שבמקום להתאמן, הם עומדים במחסומים, מאבטחים מאחזים בלתי חוקיים ומלווים שיירות ואת ילדי המתנחלים לחוגים.

הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון ספג בשיחות הפנימיות בין כותלי הוועדה אמירות חריפות ביותר, לא פחות מדן חלוץ. בוגי היה רמטכ"ל הצבא. חלוץ היה רמטכ"ל המלחמה. חלוץ קיבל את הצבא שנה לפני המלחמה. בוגי, נח"לאי מקרית חיים שנוטה ימינה ולדת, הפך את צה"ל, יותר מכל מפקד אחר, מצבא הגנה לישראל לצבא הגנה למתנחלים.

הממשלה הנוכחית עוסקת יותר בשימור הקואליציה מאשר בקידום השלום. אבל גם אם תתגבש יום אחד ממשלה אחרת, אידיאליסטית, שתחתור באמת להסדר מדיני, אף אז ייוותרו כוחות בשטח, חיזבאללה, חמאס, שישתוקקו לחיסולנו ויפעלו נגדנו. מלחמת לבנון השנייה לא היתה, לצערנו, המלחמה האחרונה. ועדות חקירה, לעומת זאת, אינן כוח עליון. מותר לקוות שוועדת וינוגרד היתה הוועדה האחרונה.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2