לא מציינות את יום האישה

אוטוטו יום האישה הבינלאומי. אוטוטו כל מיני מתחכמים ישאלו למה אין יום הגבר. אוטוטו רבות מאיתנו לא יחגגו שום דבר, פשוט כי זה לא אומר לנו כלום. נכון שיש פסטיבלים ואירועים וכנסים, אבל כמה זה רלבנטי לחיינו? הרי לא מדובר ביומולדת קולקטיווי, וגם לא בתזכורת אמיתית לקיומנו. בסך הכול, עוד יום. קמות בבוקר, ועושות בדיוק אותו דבר. מקסימום יתנו לנו פרח בעבודה.

למה הרבה נשים מתעלמות מהיום הזה? פשוט כי הן לא רוצות שזה יהיה אישיו, העובדה הפעוטה הזו שהן שייכות למין מסוים. אחרי שעבדו כל כך קשה כדי להגיע למשרה בכירה, אין להן עניין שגברים, וגם נשים זרות אחרות, ידברו איתן על ילדים וגוונים בשיער.

מה פתאום. להפך: שכולם יחשבו שהן מנהלות אחראיות שרק תוצאות ושורות תחתונות מעניינות אותן, שעובדות מבוקר ועד ערב, וקוראות מיילים אחרי שהילדים הולכים לישון, ואז עושות איזו שיחת טלפון או שתיים עם הקולגות כדי להתכונן לבוקר שלמחרת. שמתעניינות רק בדברים רציניים, שקוראות ספרים עם עומק לפני השינה, שרואות רק ערוץ 8 או יס דוקו, אם יש להן בכלל זמן לטלוויזיה.

הן לא מעוניינות שמישהו יידע שמעבר לכל הרצינות והנכונות וההשקעה, יש גם כמה דקות - שלא לומר שעות - שמוקדשות לצבע השיער, לבגדים שמחמיאים, לאיפור שמסתיר את הפגמים, לתוכניות טלוויזיה אידיוטיות להפליא שמצליחות להעלות חיוך על השפתיים, או לזמזום שיריו של רן דנקר בזמן הנסיעה ברכב בדרך לפגישה חשובה ("אוי כמה שהוא חמוד, הילד הזה" הן חושבות לעצמן).

הרצון הזה הונצח באחת הסצנות המפורסמות של סדרת הטלוויזיה האמריקנית e.r. יום אחד מגיעה ד"ר ויבר - מנהלת חדר המיון, רופאה קשוחה ועצבנית במיוחד - כשהיא לבושה בחליפה מצוינת, נעליים תואמות ואקססוריז מוקפדים עד לפרט האחרון. האחות הראשונה שרואה אותה שואלת מייד האם ביססה את הלוק על המלצה של מגזין נשים פופולארי. ד"ר ויבר ממהרת להכחיש בכל תוקף. היא קוראת מגזין נשים? חס וחלילה, מה פתאום. כמובן שהאמת מתבררת תוך זמן קצר. זה לא מפריע לה להמשיך באותו קו ההגנה: שלא יידעו שגם היא מתעסקת ב"דברים כאלה".

נשים רוצות להשקיע בעצמן, אבל הן לא רוצות שיידעו מזה. או שידברו איתן על זה. כמובן, הן מאוד שמחות לקבל מחמאות, אבל הן יקפידו שלא להפגין התלהבות. שלא יידעו שאכפת להן מה חושבים על המראה שלהן. שיחשבו שאכפת להן רק מהצלחת המשימה האחרונה שהופקדה בידן. יום האישה הבינלאומי? שנשים אחרות יחגגו אותו. אני, יש לי ישיבה על הראש.

ואם הן מתראיינות לעיתון? אז שאף אחד לא יידע שהן שיגעו את המאפרת, והתעקשו להצטלם רק בזווית מסוימת, וחשבו כל הלילה איך יצאו התמונות, ואז התקשרו בבוקר להגיד שהסטיילינג לא נראה להן. מה פתאום שדברים כאלה יעניינו אותן בכלל, הן הרי נשים רציניות.

כל כך רציניות, שכנראה שכחו כמה כיף לצחוק על הכל, בגלוי ובלי לדאוג לתדמית.