כולם הבינו שהחמאס יהיה הפרטנר

השבוע החולף חשף מספר אירועים המלמדים שממשלת אולמרט-ברק אינה יכולה להמשיך בהתנהלות הביטחונית המעמעמת שבחרה לעצמה.

הגיעה העת שהחבילה קדימה-עבודה תיפרד מהעמעום גם אם המחיר הוא הרכבת קואליציה אחרת ברורה והחלטית. ביננו לבין עצמנו, הפתרון אחד והוא לדבר עם החמאס ולדבר ברור.

זה החל בביקורו של מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות הסנאטור ג'ון מקיין שמחזר אחר הקול היהודי. כשנשאל מקיין על עמדתו לגבי מו"מ של ישראל עם החמאס ענה: "קשה לנהל משא ומתן עם החמאס שרוצה להחריב אותך" ומייד הוסיף "אך עמדה זו תלויה בעמדתה של ישראל והוא לא היה שולל הידברות עם החמאס" ושוב הוסיף "שום אומה לא יכולה להיות מותקפת ושהאוכלוסייה שלה תיהרג בלי להחזיר". והכל במשפט אחד מזגזג להפליא.

דבריו המעומעמים של מקיין תואמים את עמדתה של ממשלת קדימה-עבודה ובאים לידי ביטוי בדברי אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. מעמעמים בע"מ ועם זה מנצחים. ואני אומר: לא. עד מתי נעמעם?

העמעום אינו שיטה ייחודית ואינו המצאה של השבועות האחרונים, לא אצלנו וגם לא אצל ידידתנו הגדולה ארה"ב: בשנת 2005, התלבטה ארה"ב בשאלת המדיניות הרצויה למלחמה בטרור ובמפגעים.

השאלה היתה האם לאפשר מדיניות קשוחה כלפי מפגעים או להפגין מידה מסוימת של כבוד אדם בכל הקשור בסיכול מפגעים.

אז ב-2005 אמר מקיין "הרבה יותר טוב לאמץ סטנדרטים שאפשר להפר אותם בנסיבות מיוחדות מאשר להנמיך את הסטנדרטים ולשלוח מסר לא בריא לעולם על ארה"ב של אמריקה", מקיין התכוון שלא כדאי לאמץ עמדה קשיחה כלפי המפגעים מפני שזה משדר מסר לא טוב לעולם על אמריקה - אומה שפוגעת בזכויות אדם.

עדיף לדעתו לאמץ מדיניות שמשדרת זכויות אדם אבל שניתן להפר אותה בתוככי המדינה. מקיין אף הגדיל עשות וציטט את פסק הדין המפורסם של בית המשפט העליון בישראל בעניין הטלטולים כדוגמא למדיניות מומלצת.

מצד אחד משדרת ישראל לעולם שהיא מדינה המכבדת זכויות אדם בכך שהיא מבטלת מספר שיטות חקירה של השב"כ ומצד שני מאפשרת לקבל פטור מאחריות בגין טלטול משפיל ומענה. פרשנות מעמעמת ולא מעניינת.

העמעום אינו נחלת מקיין בלבד. מסתבר ששיטת העמעום של העמדות בסוגיות עקרוניות הפכה מזמן לאבן דרך בהתנהלות מנהיגים בישראל. אסטרטגית כל יועץ מתחיל יאמר שלציבור בוחרים שמתאפיין בכאוס ערכי מגיע מנהיג מעמעם.

ואכן, בעידן של חוסר יכולת למשול מנהיג מעמעם נבחר. אבל העמעום הוא בעייתי. כשהוא מתקיים יותר מידי זמן הוא הופך ללגיטימי, כדרך ראויה תרצו לומר, לקבל החלטות. דפוס שמשמר את הכאוס ואת חוסר היכולת למשול.

כדי לספק ביטחון וכדי להתמודד עם הטרור יש לאמץ מדיניות ברורה וזו מחייבת מענה לשאלה הבאה: האם מכירה ישראל בחמאס כפרטנר לשלום או לא? הסוגיה של לוחמה בטרור היא משנית ופשוטה יותר שהרי ברור הוא כי יש להילחם בכל אקט של טרור. הקושי לגבי מדיניותה של ישראל כנגד מעשי טרור נובע בעיקר מחוסר החלטיות באשר לשאלה הראשונה.

החמאס נבחר בבחירות כדין גם אם הדבר לא מוצא חן בעיני אחדים מאיתנו. לפיכך עמדה השוללת עובדה זו מצדדת בעמדה שפעולותיו של החמאס הינן פעולות לגיטימיות של ישות מדינית הנמצאת במלחמה מול ישראל.

זו גם הסיבה מדוע עמדתו זו של החמאס קיבלה אחיזה בינלאומית. אין מנוס מלדבר עם החמאס ולדבר ברור. רק אז, העמדה של לחימה בטרור תקבל את המשמעות האמיתית שלה.

את זאת יודע אהוד ברק היטב, זאת יודע גם אהוד אולמרט, הקושי הוא ששניהם יודעים שגם בנימין נתניהו יודע זאת והוא בעמדת המתנה.

אבל האם דרוש לישראל מנהיג מעמעם רק כי הוא רוצה לשמור על כסאו? התשובה היא ברורה: לא יש לדבר עם החמאס ולדבר ברור לטובת הכבוד האבוד של העם בישראל ושל אזרחיו ביישובי עוטף עזה.

אסף מידני הוא דוקטור ומרצה לממשל ומשפט במכללה האקדמית ת"א יפו