מי שינסה לאפיין את תדמיתו הציבורית של הנישום הישראלי יעלה בוודאי ממצאים מובהקים, לפיהם מדובר כביכול במניפולטור מדופלם או במתכנן מס בלתי נלאה (שלא לדבר על מעלים מס סדרתי).
רק אלו שמצויים היטב בנבכי חוקי המס, ומודעים לכוחה האימתני של המערכת, יכולים להעיד על כך שהמציאות שונה בתכלית, ובדרך כלל הנישום הישראלי משלים עם הגזירות הרבות הנוחתות עליו מבלי שקולו נשמע.
מספר דוגמאות, שאינן ממצות, לאפקט הנ"ל:
* מדינת ישראל, ללא עוררין, הינה אלופת העולם בתחום ניכוי המס במקור. בדרך זו גובה המדינה מתושביה סכומים נכבדים, לצורך ושלא לצורך, ואחוז בלתי מבוטל מהכספים הללו לא מוחזר לנישומים.
* בדרך כלל, מי ששילם מס ביתר (תופעה נפוצה ביותר, לאחר הרפורמות שחלו במיסוי שוק ההון) נאלץ לפנות למומחה מס, ולהגיש דוחות שנתיים על הכנסותיו, לפני שיזכה לקבל את כספו בחזרה.
* חוקי המס משופעים בהוראות "אנטי-תכנוניות", לרבות סנקציות אוטומאטיות שונות. הוראות אלו, לא אחת, גורמות להטלת מס שרירותית ובלתי מוצדקת.
* עוסק מנוע מניכוי מס תשומות, בין היתר, אם מדובר בדירה המשמשת אותו בעת ובעונה אחת לעסקו וגם לצרכי מגורים.
* עוסק מנוע מניכוי מס תשומות, בדרך כלל, בשל רכישתו (או יבואו) של רכב "פרטי" (כולל רכב מסחרי אחוד ורכב מסחרי בלתי אחוד, שמשקלם הכולל המותר אינו עולה על 3,500 ק"ג), גם אם השימוש ברכב כולו עסקי למהדרין.
* נישום שהשכיל להפיק רווחים בעסקת אקראי שטיבה מסחרי חייב בתשלום מס מלא, בעוד חברו שהפסיד בעסקה שכזו רשאי לקזז את הפסדיו, לכל היותר, כנגד הכנסה מאותו מקור בלבד.
* אין קיזוז הפסדים "אחורנית" ואין תשלום מס הכנסה "שלילי" (בשל שווי המס הגלום בהפסד). כתוצאה מכך, המדינה הינה היורשת (בפועל) של בעלי ההפסדים הבלתי מנוצלים, שהלכו לעולמם.
* לפקיד השומה (וכן למנהל מס ערך מוסף ולמנהל מסוי מקרקעין) הוקנתה הרשות לתקוף כל תכנון מס, חוקי ככל שיהיה, אם היה סבור כי מדובר בהפחתת מס "בלתי נאותה" (מונח סובייקטיבי ועמום במיוחד, כשלעצמו).
* מעבר לכל אלו, ובהתאם לפסקי הדין השונים (בין היתר, עמ"ה 1015/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב), בהתנגשות אפשרית שבין "שומת אמת" לבין "תקנת הציבור", ידה של האחרונה גוברת.
עולה מכך, כי פקיד השומה רשאי שלא להתיר לנישום ניכוי הוצאות - אף אם הוצאו אך ורק לשם הפקת הכנסה החייבת במס - אם התנהלותו של הנישום מנוגדת לדעתו לתקנת הציבור!
על רקע הדברים הללו, את פרס ישראל צריך היה להעניק ביום העצמאות הקרוב בראש ובראשונה לנישום הישראלי המצוי, שמקבל על עצמו בהכנעה יתרה גזירות מס לרוב ואינו נוהג (כמעט) להתקומם ולהשמיע את קולו.
* הכותב הוא ממשרד רוז'סקי, הליפי, מאירי ושות'.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.