בני גאון היה המנהל מספר אחת, כך אני זוכר את חברי מזה כ-30 שנה. אני אפילו לא זוכר איך ממש הכרנו, כאילו מאז ומתמיד טיפלנו יחד בהרבה נושאים. לפני שנה או שנתיים בא אלי בני, והציע שנכתוב יחד ספר על חוויות הניהול והתעשייה המשותפות שלנו. זה מאוד החמיא לי, אבל לצערי לא הספקנו למצוא סופר שיעזור לנו לכתוב את השיחות שלנו, וזה לא קרה.
דרכנו המשותפת החלה כאשר הייתי פעיל בהתאחדות התעשיינים וגאון היה מנכ"ל תדיראן. החברות התהדקה כאשר גאון נקרא להציל את כור, שעמדה בפני פשיטת רגל, ואני כבר שימשתי כנשיא ההתאחדות.
בני שיתף אותי תמיד בהתלבטויות שלו. הוא לא היה תעשיין במובן של בעלים, וכמנהל שכיר הוא באמת ידע לבצע בקור-רוח מהלכים לא קלים, כמו לסגור יחידות לא-רווחיות. הוא התלבט ושיתף אותי בכל, הוא היה איש מאוד איכפתי וחם, וכאב לו שלא היתה ברירה אלא לעשות את הדברים האלה, שבסופו של דבר הצילו את החברה.
היו לנו דעות מאוד דומות, בעיקר בדבר הצורך לדחוף את תהליך השלום קדימה, ולא להפסיק את המגעים בין המדינות. בשנים האחרונות בני היה אפילו יותר מעורב, ובסיטואציה אחרת אולי הוא היה הולך ומממש את שאיפתו להיבחר. עקבתי אחרי הבריאות שלו, והוא דווקא היה אופטימי.
הדבר שהכי אפיין אותו היא האכפתיות שלו. הוא היה שורשי, יליד ירושלים, איש משפחה ואיש החברה הישראלית. הוא היה אדם שמתי שצריך היה נקרא לדגל, תרם איפה שהרגיש שהוא יכול, ואף פעם לא אמר שהוא עסוק כשהיו צריכים אותו. איכפת היה לו מה קורה במדינה הזאת. זו אבדה גדולה. הוא הלך מהר מדי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
