במנהטן לא שמעו על המיתון

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי בצאתי מהמלון שבו אני מתגורר, שאינו ממוקם דווקא באחד הרבעים המפוארים של מנהטן, היתה: על איזה האטה כלכלית בארה"ב לעזאזל כולם מדברים, האם כך נראה מיתון?

עם כל הכבוד למחמאות הרבות שחלקו לנו שועי העולם והנשיאים שבאו לביקור בשבוע שעבר, בהשוואה למעצמת הצריכה האמריקאית, אנחנו בישראל מתנהגים כעניים מרודים, נטולי מוצרי יסוד בסיסיים, כבעידן הצנע בשנות החמישים.

לתייר מתל אביב (אני, עבדכם, גיא משיח) נדמה כשתושבי מנהטן מעבירים את חייהם בהאבסת עצמם באלפי המסעדות שבעיר, ובהעמסה של עשרות שקיות ניילון מרשרשות במצרכים ומוצרי מזון יקרים, בעשרות מרכזי החנויות הפתוחות עד הערב המאוחר, כאילו אין מחר ומעולם לא היה כאן משבר אשראי.

התפוח הגדול נראה כמצוי כולו בפסטיבל קניות תזזיתי חסר גבולות. האמריקאים, ידידי בציון, ממשיכים לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לצרוך ולצרוך בגדול, הסאב פריים, הורדות הריבית וגבותיו המודאגות של ברננקי נמצאות הרחק הרחק מכאן.

כשאני ממיר את המחירים מדולרים לשקלים, אני מרגיש כדמות שהתגלמו בה שיך סעודי ואוליגרך רוסי.

במונחים שקליים, הכול פה כל כך זול. לא בכדי פושטים מאות גרמנים קולניים על מרכול הנקניקיות שבפינת הרחוב וזוללים בכל פה, כל אחד דוחס לקיבתו לפחות 5 נקניקיות ב-2 דולר האחת. הבינו, אצלם, במינכן, תמורת 10 דולר, בקושי אפשר היה לקנות נקניקיה אחת וקצת כרוב לצידה (אמנם גם טעמן משובח יותר, אבל איך לומר - זה לא העניין).

לא בכדי נשואות עיני כל העולם לדולר המתרסק, וכולם (חוץ מהיצואנים בישראל, כמובן) מאוהבים במצב נואשות. לפחות כמו שגרמנים אוהבים נקניקיות (משובחות ופחות).

חייב לסייג את האופטימיות המתפרצת בביקורי במשרד חברת הברוקרים, אחת מהגדולות בעולם, שבה התארחתי.

שם, במשרדים המפוארים, מצב הרוח לא כל כך רגוע ואף נוטה ללחץ ולעצבנות. בתוך "הקיוביקלים" הצפופים והקטנים, מסתופפים עשרות סוחרים תזזיתיים, המעבירים במרץ פקודות בעשרות מיליוני דולרים ביום ונדמה שהם מתנהגים כך כי הם חשים בחרב הפיטורין מתנופפת מעליהם.

כשאותם סוחרים רבי פעלים, ירדו לאכול צהרים, הם נכנסו, לא תאמינו, לסניף "מקדונלד" הקרוב. עבורם ה"ביג-מק" שעולה כמעט 4 באקס (3.99 דולר לא כולל tax אם אקפיד ואדייק) כנראה לא כל כך זול. זה אולי זול בהשוואה לישראל שבה משלמים על אותו ביג מק קצת יותר ובשקלים, אבל את משכורתםף עמיתי הניו-יורקים עדיין לא מקבלים בשקלים, לצערם (הייתי מלגלג על מי שהיה אומר לי לפני שנתיים שיצא לי כזה משפט מהמעבד תמלילים).

ובכן לחברי הברוקרים נותר להם רק לחלום על מסעדות סוחרי אחד העם בשדרות רוטשילד ובנחלת בנימין (תחי מוזס! תחי תהל! דרישת שלום מזילה ריר לדיטה).

ועם היד על הלב, אחי הברוקרים גיבורי התהילה, מה אני אגיד לכם? כשעובדים מתוך קופסת שימורים קטנה, כשלכולם יש אותו ה"לפ-טופ" ואותה תמונה ממוסגרת מעל הראש, לא פלא, שמתעורר בך חשק עז לדפוק את כל העולם על ידי הצפתו באג"ח מגובות משכנתאות.

גיא משיח הוא עורך דין ומנהל השקעות בפריזמה"