לחבק טורקי ולנוח

2008 מזמנת שורה של ימי הולדת עגולים, אחדים כבר צוינו, אחדים יצוינו, אחרים יישכחו. הנה אחד, המעורר כל מיני אסוציאציות לא בלתי מעניינות. בחודש יולי ימלאו מאה שנה ל"מהפכת הטורקים הצעירים". קבוצה של קצינים זוטרים בצבא העותומאני חוללה הפיכה נגד שלטון-היחיד של הסולטן עבדל-חמיד. הוא אמנם הושאר על מכונו, אבל מאותו הזמן ואילך הוא נועד להיות מלך חוקתי. למדינה העותומאנית הובטחו חוקה ופרלמנט, חופש דיבור וחופש התארגנות; מיעוטים לאומיים ודתיים עמדו ליהנות משוויון זכויות; וכל סדרי הממשל הלא-תקין נועדו לתיקון. הבסטיליה העותומאנית כמו נפלה.

אופוריה עצומה פקדה את הקיסרות, מסלוניקי עד מוסול, מן הים השחור עד הים האדום, מיפו עד ואן. אליעזר בן-יהודה, שנעשה נתין עותומאני 25 שנה קודם, מיהר לטבוע מלה חדשה בשביל הקונסטיטוציה הטורקית. הוא קרא לה "חושמה", ראשי תיבות של "חוקת שלטון מוגבלה".

מן החושמה הטורקית לא יצא הרבה, והמלה האיומה ביותר של בן-יהודה נמחקה מן הזיכרון. "הטורקים הצעירים" לא היטיבו. הם הסתבכו בהרפתקאות צבאיות איומות, והפסידו בתוך ארבע שנים כמעט את כל נחלותיהם האירופיות ואת שרידי האימפריה הצפון אפריקאית שלהם. בצר להם הם כרתו ברית צבאית הרת אסון עם הקיסרות הגרמנית. עשר שנים לאחר מהפכתם, טורקיה התמוטטה. זמן מה היה נדמה שהיא תתפזר לכל רוח, ותישאר ממנה אולי איזו נסיכות חלושה סביב איסטנבול, שכמעט הכול קראו לה עדיין קונסטנטינופול. והנה, מעיי ההריסות, כמעט מעשה נס, עלתה לה הרפובליקה הטורקית, מעשה ידיו להתפאר של מוסטפא כמאל, הלוא הוא אטאטורק, "אבי הטורקים".

השלום על-פי אטאטורק

מאורעות 1908 הם התחלה מפתה לתרחיש הפך-עובדתי של ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מהפכת הטורקים הצעירים הצליחה לתקן את טורקיה? הייתכן שהייתה קמה פדרציה עותומאנית דמוקרטית, שטורקים וערבים היו נותנים בה את הטון, עם זכויות למיעוטים גדולים (ארמנים, יוונים, כורדים, צ'רקסים) וטיפ-טיפ-טיפה זכויות למיעוטים קטנטנים, כמו למשל המיעוט היהודי הזעיר בסנג'אק של ירושלים?

אכן, אילו הצליחו הטורקים הצעירים, אין כמעט ספק שהמפעל הציוני היה קופא על שמריו. תעמולת האחים המוסלמים זה עשרות שנים טוענת שהטורקים הצעירים עבדו בשירות הציונים. אצלם, את התרחיש ההפך-עובדתי צריך להתחיל עוד קודם: הפרויקט הציוני לא היה מתממש אילו הטורקים הצעירים היו מובסים עוד ב-1908, ושלטון היחיד של הסולטן עבדל-חמיד, ח'ליף כל המאמינים, היה נמשך. ההיסטוריוגרפיה האיסלאמיסטית רוממה את הסולטן הכושל ההוא למעלה מיתית. כביכול, הוא הבחין מיד במזימות הציונים; הוא ניסה להגן על ה"דאר אל-איסלאם", בית האיסלאם, מפני מעצמות המערב.

טורקיה של זמננו אינה יודעת מה בדיוק לעשות בזיכרונות ההם. מצד אחד, הרפובליקה החילונית של אטאטורק התנערה מן העותומאנים, ולא הרשתה אפילו לסולטן סמלי לחבוש כתר. מצד שני, מייסדי הרפובליקה היו קרובים רעיונית, רוחנית וגם פיזית אל הטורקים הצעירים. אטאטורק, אשר הגיע לדרגת גנרל בצבאם, העמיד את ההבדל בינו ובינם על כלל התנהגות אחד: "שלום מבית - ושלום מחוץ".

"השלום מבית" הושג באמצעות לאומנות ריכוזית. המדינה העותומאנית נהגה מלכתחילה יותר סובלנות במיעוטיה והרשתה יותר פלורליזם מכל מדינה בת זמנה. "השלום מחוץ" הושג באמצעות שמיטת הרפתקאות צבאיות ומדיניות. לאחר כמה היסוסים ומעידות, טורקיה ויתרה על כל שאיפותיה ההיסטוריות. היא לא ניסתה למלא תפקיד מרכזי בשום מקום, או לפחות בשום מקום שלא היו בו טורקים.

בין-לאומי, פעיל, עצמאי

ואז באה שנת 2008. בפעם הראשונה זה תשעים שנה, טורקיה חוזרת ומקבלת עליה תפקיד מרכזי בסביבתה הטבעית. בראש ממשלת טורקיה עומדת כיום מפלגה שאפשר לתאר כ"ניאו-איסלאמיסטית". היא אמנם מקפידה לחוג את כל ימי השנה של אטאטורק, ולהשתחוות לפני אנדרטאותיו, אבל היא גם רוצה להיפטר ממרכיבים חשובים של מורשתו. היא רוצה לטשטש את ההפרדה בין דת למדינה - והיא רוצה תפקיד בין-לאומי פעיל. לא סתם פעיל, אלא עצמאי.

מעשה אירוניה, את ההזדמנות למלא תפקיד חדש הניאו-איסלאמיסטים מקבלים מידי המדינה היהודית. ישראל התחילה את הפלירט עם טורקיה לפני הרבה שנים. יורשו המיידי של אטאטורק אמנם ראה צורך להתנגד להחלטת החלוקה של האו"ם, ב-1947. אחד מיורשי-יורשיו העניש את ישראל, ב-1980, על מדיניותה "הלא מתפשרת" במזרח התיכון, והנמיך את הייצוג הדיפלומטי.

אבל הפלירט האסטרטגי עם טורקיה חזק ממחוות של יחסי ציבור. היו אויבים משותפים, היו בעלי ברית משותפים, היו פחדים משותפים. הגנרלים הטורקיים נטו לחשוב את הגבול הארוך עם סוריה לקו-אש, לפחות בפוטנציה. דמשק הטרידה אותם מפני שהיא העניקה מקומות לינה, ושולחנות כתיבה עם קווי טלפון, ללאומנים כורדיים, שהיו רוצים לפרק את טורקיה, ולהקים על חורבותיה מדינה עצמאית במזרח אנאטוליה.

אבל טורקיה השתנתה. יש לה הממשלה היציבה ביותר והפופולרית ביותר אולי מאז ומעולם. יש לממשלה הזו הסיכוי לנסח כללי משחק חדשים, שיוציאו את הגנרלים מן הפוליטיקה, ויקרבו את עידן אטאטורק אל קצו.

לפנים, ישראלים היו חושבים התפתחות כזאת לאסון כבד, גדול אפילו מנפילת השאה של איראן. עכשיו אין זה מן הנמנע שישראלים פשוט אינם חושבים על זה. האם השאלה אפילו הועלתה באוזני ראש הממשלה, כאשר החליט להטות את הרכבת המדינית אל התחנה הטורקית?

עידן חדש במזרח התיכון

אני מודה שאני נוטה לשפוט את אהוד אולמרט לכף זכות (בפוליטיקה, אם גם לא בעניינים אחרים). אולי העתיד יראה שהצדק דווקא היה איתו (בפוליטיקה, אם גם לא בעניינים אחרים). אולי פנייתו אל הניאו-איסלאמיסטים של טורקיה לעזור בפירוק הציר דמשק-טהראן-בעלבק תנחיל ליורשיו כלי התמודדות חשובים בפרוש עידן חדש באזור.

בעידן הזה לא יהיה אפשר עוד להסתמך על האימפולסים הפרו-ישראליים של ממשל אמריקאי רדיקלי בוושינגטון. בעידן הזה יהיו נחוצים שותפים חדשים, שיעזרו לישראל להתהלך על בהונותיה גם כאשר הטוקבקים של "וואלה" אומרים לה לרקוע רגליים. ואם צריך להוציא אותם מן המגירה של 1908, אדרבא.

בעידן הבא יהיה צריך לחבק טורקי, ולנוח. יש כבר שבעים מיליון טורקים ויותר. באמצע המאה יהיו כמעט מאה מיליון. ארצם תהיה מעצמה כלכלית וצבאית, בין אם האיחוד האירופי ירשה לה להצטרף או לא. היא תרצה לחדש את תפקידה ההיסטורי. מה טוב יהיה אם ישראל תמצא אותה לצדה. **

Karny@starpower.net

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב yoavkarny.com