מי אמר שאובססיה זה רע?

לפני כמה שנים טובות, כשרק התחלתי את דרכי בעיתונות, נשאלתי על ידי דוד אהוב בשביל מה זה בכלל טוב כל האינטרנט הזה. אחרי שהתחבטתי בשאלה, התשובה היתה שמדובר בכלי עבודה מצוין. אני חקלאי, הוא השיב, העבודה שלי היא אחרת. כשאני רוצה להתעדכן בחידושים, אני נוסע לתערוכות בעולם או מבקר חקלאים ביבשת אחרת. ומה עם אימיליים, למשל לקרובים מעבר לים, שאלתי. נכון, אני כותב אימיילים מדי פעם, השיב, אבל זו לא סיבה להתלהב כל כך הרבה מהרשת הזו.

אין לי מושג אם הוא עדיין מחזיק באותה דעה, אברר במפגש המשפחתי הקרוב, אבל מה שבטוח הוא שרובנו לא חקלאים. מקסימום חולמים על היום שבו יהיה לנו מספיק כסף, נפרוש ונעבור לבית בגליל. מקסימום מקשיבים בחיוך למייסד גוגל, סרגיי ברין, שבנאומו בוועידת הנשיא בחודש שעבר אמר ש"אינטרנט זה בדיוק כמו הטלפונים סלולריים - אפשר לכבות את זה כשרוצים". כן, בטח.

בעולם המודרני של שנת 2008 יש שתי ברירות: או שאתה מחובר כל הזמן, או שאתה מפסיד לפחות עשרה דברים כל הזמן. התעדכנות קבועה בכל אתרי החדשות והברנז'ה, בדיקת מדדים, "סיבוב" קבוע בתיבת הג'ימייל (האאוטלוק של העבודה פתוח כל הזמן), ובשביל הכיף והנשמה - תפעול ותחזוק של כמה בלוגים, על עוד כוס קפה.

את הגיליון הנוכחי של "ליידי גלובס" החלטנו להקדיש לאובססיה: הרבה אנשים חושבים עליה בקונוטציה שלילית, אבל האמת היא שבלעדיה קשה להגיע להישגים. קשה להצליח. קשה "להיות בעניינים". לא משנה איך מגדירים את זה, מה שבטוח הוא שכאשר הכל רגוע מבפנים הכל גם רגוע מחוץ. וזה אולי טוב לכמה ימים של שאנטי-באנטי, אבל לא לקריירה.

קחו למשל את יזם הנדל"ן אלפרד אקירוב, מנכ"ל סלקום עמוס שפירא, מנכ"ל אל-על חיים רומנו, יו"ר מועצת הרשות השניה נורית דאבוש ויועץ התקשרות ליאור חורב - לכולם יש מגה דרייב שהביא אותם למעלה, והם מדברים על כך בגילוי לב בגיליון "ליידי גלובס" שיופץ הערב.

אז האובססיה שלי היא מידע, ידע, אינטרנט. רק כשאני יודעת מה קורה - כי בטוח קורה משהו, העולם הוא לא מקום משעמם - אני מרגישה שאני "בסדר". זה לא שאני לא יכולה להתנתק, אני פשוט לא רוצה. ותודה לאלוהי הקריירה שהפך את האינטרנט לכלי עבודה.

מי זוכר עכשיו - אולי הדוד ההוא שלי - את הימים שלא רציתי אינטרנט בבית, שחשבתי שניתוק מעבודה ומהמציאות זו דרך בריאה לחיות את החיים. היום כבר ברור לי שזו היתה טעות של מתחילים, כאלה שלא מבינים שהם עומדים לפני מגוון רחב של אפשרויות וכל מה שצריך זה לבחור. אמנם לא תמיד הכרחי לצחצח שיניים מול הלפ טופ, אבל זה הרבה יותר יעיל. וגם מרגיע.

זה לא רק החדשות. זה גם הבלוגים כמה כניסות היו, אולי מישהו הגיב בלילה, אולי אני אגיב אצלו בחזרה, כמה כניסות יהיו היום? כמה תגובות? והאם סוף סוף יגיע הרגע המיוחל שבו החברים ובני המשפחה יבינו שלא מגיבים על בלוגים בטלפון? בשביל זה יש מנגנון תגובות, מנגנון של פידבקים וירטואליים מהירים, שמרגיע אותי אחרי שאני מסיימת לערוך כתבה ארוכה (האמת היא שתוך כדי העריכה אני בודקת אתרי ברנז'ה, זה מאוד מדרבן. במיוחד כשמישהו מקבל מינוי לתפקיד נחשק).

רגעי הניתוק הם קשים, במיוחד בנהיגה מהעבודה הביתה. כי מי יודע מה קרה מהרגע שיצאתי מהמערכת, נכנסתי לפקקים של איילון וחיפשתי חנייה בתל אביב, ועד הרגע שהמפתח במנעול.

הרי בזמן הזה יכולים להישלח אליי כמה מיילים חשובים, הייתי יכולה להפוך ידיעה חדשותית לאייטם ב"ליידי", או להתחבט יחד עם קוראי גלובס בשאלה האם בעולם של מסנג'ר ו-SMS האימייל מאבד רלוונטיות (כמובן שהתשובה שלילית).

האינטרנט הוא סוג של חמצן, ואני צריכה לנשום. האם עדיף שאלך לגדל אבוקדו? אולי בגלגול הבא. בינתיים, אין לי שום בעיה להגיד: קוראים לי גלית, והאינטרנט הוא האובססיה שלי.