היישר מדרום אמריקה הגיעה לפסטיבל בירושלים הלהקה הברזילאית הוותיקה, "גרופו קורפו" שנוסדה ב-1975 על-ידי מנהלה האמנותי פאולו פדרניירס, בשיתוף עם חמשת אחיו. מתוכם נותר עמו היום הכוריאוגרף רודריגו פדרניירס, ושתיים מעבודותיו הוצגו בביצוע 19 רקדני הלהקה.
למי שכמוני לא ביקר בברזיל והמעט שהוא יודע עליה מתרכז באסוציציות שקשורות לחוטיני, לקרנבל בריו, לכדורגל ולחוזה קרלוס ג'ובים, זימן המפגש עם שפת המחול הייחודית והמוזיקה המצוינת חוויה מהנה ומפתיעה למדי, אם כי העניין פג לצערי לאחר המחצית הראשונה של הערב.
הערת שוליים קטנה מתייחסת לעובדה המצערת שהמופע הועלה באולם בנייני האומה, שהאקוסטיקה בו גרועה, וכבדות המבנה והארכאיות שבו עשויות לגרום לטובה שבלהקות המחול להיראות ברגע הראשון כאילו מדובר בהצגה במתנ"ס ולא במופע תרבותי מכובד. הגיע הזמן לרענן את האולם שנושא שם כה מחייב.
אבל נניח לזה, ונתרכז במופע מלא תשוקה ודרמה, כל-כך חושני ודרמטי עד שלפרקים הזכיר לי טלנובלה. השתדלתי להשאיר את הציניות המערבית בצד ולהתרכז ברקדנים הטובים (והחטובים) שהתמסרו כליל לעבודתם.
שפת המחול מוזרה במובן החיובי דווקא - שילוב של מחול מודרני, וירטואוזיות קלאסית בתיבול מחול רחוב ברזילאי - סלסה, סמבה, ניענועי אגן והרבה הרבה פאשן.
היצירה הראשונה בערב - "אונקוטו", בוחנת את מקומו של האדם ביקום, ועוסקת בחוסר האונים של הקיום האנושי אל מול איתני הטבע. את המוזיקה הלחין קאיטנו ולוזו (שהלחין גם לאלמודובר ולפינה באוש) ויש בה שילובים רעננים ומצוינים של מוזיקה אלקטרונית, ג'ז וכל מה שמוכר מהמוזיקה הברזילאית. הבמה מעוצבת בווילון שחור עשוי פסים שדרכו מופיעים ונעלמים הרקדנים. התאורה שאותה עיצב הכוריאוגרף, חשופה במכוון לקהל, מה שבעיקר הפריע וגרע מההנאה.
ההשראה לעיצוב הבמה והתאורה באה מאיצטדיון כדורגל דווקא, כך קראתי. יש כאן ניסיון להמשיל את הגלובוס לאצטדיון, עם התייחסות לעתים הומוריסטית ולעתים דרמטית למדי לנושא היצירה. הקטע הטוב ביותר לטעמי היה לשיר שנקרא "big bang", קטע קבוצתי קצבי שבו לובשים הרקדנים אדום שחור כמו קבוצת כדורגל.
אחריו בא סולו מפתיע ומשונה של רקדן הזוחל על הבמה בתאורה חשוכה ובסופו ניצב עירום מול הקהל. ראינו כבר עירום פה ושם במחול ובהקשרים שנחשבים תרבותיים, כאן איכשהו זה לא היה הומוגני והגיע יותר מדי "לפנים".
בכלל המופע כולו נע בין עשיית יתר לבין קצביות חושנית ומושכת. למשל, קטע לשני זוגות - גבר ואישה, ושתי נשים. לא ירדתי לסוף דעתו של היוצר, לגבי הזוגיות הלא מאוזנת הזו, אך הקטע כולו נע בין משהו שנראה כהתאבקות וכהתגוששות לבין חילופי תנוחות על-פי הקאמה סוטרה. סוף היצירה כמו תחילתה, בקטע קבוצתי ובו עבודת רגליים מוקפדת העומדת בניגוד לפלג גוף עליון משוחרר שהיה מלהיב ומהנה.
היצירה השנייה "פרבלו" למוזיקה של טום זה וחוזה מיגל ויסניק, עוסקת בסגנונות ריקוד ברזילאיים. התפאורה נוצרה בהשראת כנסיות כפריות, אך על אף הצהרות כאלה היא היוותה חזרה על הרעיונות התנועתיים שנחוו כבר בחלק הראשון, ובהעדר ערך מוסף לתנועה, לאחר זמן קצר איבדתי בה עניין.
גם פה, כמו לפי הספר, הובא בסוף קטע קבוצתי סוחף ומרנין, שהציג את יכולותיהם המרשימות של הרקדנים המסורים, הסקסיים (לפעמים זה היה יותר מדי בשבילי), וכמו שאוהבים לומר ב"נולד לרקוד" - כאלה שמתאבדים על הבמה. אולה! *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
