מרבית המוזיקה הזרה המכוסה בתקשורת הישראלית היא מערבית, וכמעט כולה אנגלוסקסית; והחומרים הנסקרים נבחרים גם מרצון להיצמד לתכונות שנחשבות כמובהקות לפחות בתקשורת המערבית, כלומר עדכנות, מהירות, ראשוניות בסיקור. אבל ישנם חריגים שבהחלט מצדיקים יציאה מהשגרה. כזה הוא מקרה "מים הם חיים", אלבומה השלישי של להקה מופלאה שפירוש שמה בשפתה הוא "חללים ריקים". ושפתה היא ניב בשם טאמאשק שדוברים בו כשני מיליון אנשים בחלקו הדרום-מערבי של מדבר סהרה.
הלהקה הזו, טינאריוון, היא סיפור תקשורתי ותרבותי אדיר, ולמרבה השמחה, מעבר להיותם תופעה יוצאת דופן, חבריה הם גם מוזיקאים גדולים. הם לא ממש אופייניים לקטגוריות של מוזיקת עולם, ואינם מייצגים מובהקים של מוזיקה אפריקנית, אבל
הגיטרות החשמליות שלהם, ולא רק הן, פנטסטיות, מהפנטות ומרוממות נפש. טינאריוון הוציאו את האלבום הזה כבר בשלהי 2007, אבל נחשפתי אליהם רק כעת, בעקבות כתבת פרופיל במגזין ה"קיו" שמלווה את הופעותיהם הנוכחיות באירופה, וכולי נרגש ושמח לשתף בגילוי המסעיר.
טינאריוון כבר מכרו כחצי מיליון עותקים, ויש להם כמה אוהדים עמיתים. דיימן אלבארן, מוזיקאי הפופ הכי חשוב שצמח באנגליה בשני העשורים האחרונים, מעריץ אותם ומדגיש ל"קיו" שחשוב לציין את היותם סופיסטים. רוברט פלאנט, סולן לד זפלין ומומחה גדול למוזיקה ערבית, אומר שההיכרות עם טינאריוון דומה לזריקת דלי לתוך באר עמוקה. הגיטריסט של פלאנט, ג'סטין אדמס, הוא האיש שהפיק את האלבום הזה. קרלוס סנטנה קורא להם "המקוריים". בריאן אינו, מפיק-העל, בשבתו כמפיק האלבום החדש של קולדפליי, השמיע לכריס מרטין ושות' את טינאריוון כדי לספוג השראה.
אלבומי הלהקה הקודמים הוחרמו במדינות שבהן חיו מרבית שנותיהם, אלג'יריה ומאלי, אבל נדמה ש"מים הם חיים" יזכה לתוחלת חיים שתאריך מעבר לזו של המשטרים המזדמנים.
במחנות המורדים של קדאפי
טינאריוון מונים מספר משתנה של בסביבות עשרה חברים, שמנהיג איברהים חאג' אל חביב. אל חביב אמנם נוהג בטויוטה לאנדקרוזר, אבל רוב הזמן הוא ולהקתו ממוקמים בנווה מדבר במאלי בשם טסאליט, שמנותק משירותי טלפון ודואר וטכנולוגיה דיגיטלית. הם בני שבט הטוארג, וסיפור חייהם המזעזע והמופלא החל בראשית שנות ה-60, כשפרצו מרידות השבט כנגד ממשלת מאלי. הוריו של איברהים נטבחו, ובגיל שלוש הוא נמלט במסע רגלי עם סבתו לאלג'יריה.
בתחילת שנות ה-80, איברהים וחברים שחלקם המשיכו איתו ללהקה מצאו מקלט בלוב, במחנות המורדים שהקים קדאפי. העסקה שנכפתה על צעירי השבט אמרה שתמורת מקלט, אישורי שהיה ולינה ומזון מובטחים, הם מוכרחים לעבור אימוני לוחמה. למוזיקת הרוק המערבית הם נחשפו באלג'יר ובליבריה, ובלוב הם החלו לכתוב שירים, והתמידו בכך גם במהלך הקרבות שניהלו הטוארגים בשנות ה-90. כמה שנים לאחר שפרצי האלימות שככו, הגיעו הקלטות של טינאריוון לידי הרכב מוזיקת עולם צרפתי שהפיץ את הבשורה באירופה. מ-2002 הם מנהלים קריירה סדירה של הקלטות והופעות במערב, ועורכים אחת לשנה את "פסטיבל במדבר", כ-100 קילומטר צפונית לטימבוקטו.
טינאריוון לא רק נראים אחרת, באים מתרבות שונה וצברו מטענים וחוויות שאין לאף להקת רוק מערבית. הם כמובן גם "מורדים" ו"מרדנים" במשמעות אחרת לגמרי מזו של תארים מקבילים שבדרך-כלל מוענקים למוזיקאי פופ ורוק. הם לא מרדו רעיונית, מילולית, צורנית. הם מרדו בפועל. לוחמי מחתרת שאמנם מסרבים לדבר על כך, אבל שסביר להניח שלא רק ראו את משפחותיהם נהרגות אלא גם הרגו לא מעט אנשים בעצמם. כמוזיקאים הם מצליחים לא רק בשימור התרבות והמסורת שלהם, אלא בעיקר בהכלאה בינן לבין כלי נגינה חשמליים והשפעות מערביות ברורות. שירי השאלה-תשובה שלהם מזכירים את אלו של מוזיקאי סופי ענק אחר, נוסראט פאטה עלי חאן המנוח. אלא שלהבדיל ממנו וממשפחתו שהגיעו לאוזני המערב ממרכז אסיה, טינאריוון אינם מסתפקים בכלי ההקשה ובקולות השבטיים, אלא מצטיינים בנגינת רוק מובהקת, בעיקר בגיטרות שמזכירות את ג'ימי פייג' בלד זפלין, לפעמים את לו ריד וסטרלינג מוריסון בוולווט אנדרגראונד, ולפעמים את דה אדג' מיו 2.
לנגד אוזניים מערביות
טינאריוון מגדירים את סגנון המוזיקה שלהם כ"טישומארן", בשפתם - "מוזיקה של מובטלים". המילים, כך טוענים כתבים מערביים שהסתייעו במתורגמנים וכך גם ניתן ללמוד מהאתר שלהם ברשת, עוסקות בזיכרונות מימי הפשיטות האלימות על בני שבטם ומהקרבות שבהם תקפו את מוסדות השלטון במאלי. אלו שירי מחאה וגאווה, קינות למתים ותפילות לשלום. מוגזם לומר שהרגשות עוברים גם ללא הבנת המילים מבעד לגרונות השרים, שנחלקים בין בני מינים וגילאים שונים. אבל מה שאכן שובה את האוזן והלב והגוף הוא החיבור בין הקסם והמדיטטיביות של הקולות לאופן בו טינאריוון מייצרים להם ליווי חשמלי שלא נשמע כמותו.
לפני 13 שנים פלאנט ופייג' הקליטו ל-MTV הופעה שחלקה הוקלט במרוקו ובחלקה לוו על-ידי תזמורת מצרית. זה הדבר הכי דומה לטינאריוון שאוזניים מערביות נתקלו בו עד כה.
לצד מ.י.ה. הסרילנקית, בתו של מורד טאמילי שנעלם, טינאריוון הם הקול העכשווי הכי בולט שמצליח לחדור מהעולם השלישי לתרבות הפופולרית של העולם הראשון. להבדיל מ.מ.י.ה, שתכף תהיה בת שלושים, הגרעין הקשה של טינאריוון מונה גברים בסוף שנות הארבעים לחייהם, שרחוקים מסצנות אורבאניות עדכניות ואופנתיות של המערב. באותה מידה הם שונים מרוב מוזיקאי הניו אייג' שמציעים למאזיניהם הלבנים והעשירים חוויות של התרגעות, בריחה מלחצים ואשליות של הרמוניה ושל טבעיות. כשטינאריוון מחליפים את החשמליות שלהם בגיטרות אקוסטיות, הם נשמעים כענקי הבלוז הקדמונים.
כבר היו מי שהפריכו את ההשערה הציורית לפיה טינאריוון המציאו את הרוקנרול שהיה נולד באפריקה לולא נלקחו בניה לעבדות אמריקנית, משום שמסתבר שהטוארגים יושבי המדבר לא נתקלו בהמוניהם בסוחרי העבדים ששטפו את חופי ויערות אפריקה. כך או כך, בעידן בו רוק הגיטרות של המערב ממוחזר, משועמם ומנוון עד זרא, הלהקה הזו היא הדבר הכי מקורי, מחיה ומרווה שנשמע בו לאחר שנים של יובש יצירתי וצחיחות רעיונית. **
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
