המוזות לא באו

יורם קניוק, רונית מטלון, אלונה קמחי, סביון ליברכט, אילן שיינפלד, המשורר ישראל פנקס (זוכה פרס ישראל לשנת 2005) ו... זהו. אלה כל היוצרים שהגיעו למפגש ביום שישי במכון הצרפתי. גיורא רוזן (עורך סדרת "קו אדום" בהוצאת הקיבוץ המאוחד) אמר: "כשסופרים פוחדים לבוא זה צריך להדליק נורה אדומה". והוסיף, כשהוא פונה אל יו"ר ועדת החינוך של הכנסת הרב וח"כ מלכיאור "זה הדבר שאתה צריך להגיד להם, כשתבוא לוועדת השרים לענייני חקיקה ולכנסת, זה מה שצריך להדאיג את כולנו".

היעדרותם של הסופרים הייתה מהדהדת לאור העובדה כי הם הקרבנות האמיתיים במצבו הנוכחי של שוק הספרים. הם חוששים למחייתם שבאה מידי התאגידים הגדולים והדורסניים. אלה שמחליטים אם יצירתם תחיה או תחדל.

רונית מטלון בדבריה אל הנוכחים הגדירה זאת היטב: "הסופרים אינם גילדה והם לא יכולים לשבות". סופרים ושביתה - זה אוקסימורון, כי בלי הכתיבה לא קיים הסופר. מצד שני כל מהות הסופר היא החשיבה העצמאית והאינדיבידואליזם הקיצוני. זה טוב ליצירה אבל רע מאוד ליכולת ההתאגדות.

הבעייתיות הזו בלטה במיוחד במפגש שהיה ביוזמת המכון הצרפתי. ז'ק לאנג, שר התרבות הצרפתי, הסביר את חשיבות החוק, נתן עצות איך להעביר אותו והציע את עזרתו, והרב מלכיאור התחנן כמעט בפני ההוצאות שיגישו כבר את הצעת החוק כדי שיוכל להעביר אותו. מהרגע הזה לא הייתה נקודת הסכמה אחת בין המשתתפים והוויכוחים על קוצו של חוק (שטרם נכתב) היו רמים. ולכאורה מדובר כאן באנשי עסקים (בעלי הוצאות הספרים) שהם הרבה יותר מעשיים ומכווני רווח והצלחה כלכלית מהיוצרים.

אז הסופרים יכולים לבכות על ירידת התגמולים שגם ככה הם נמוכים, אבל כשניתנת להם ההזדמנות להילחם על תיקון המצב, הם נאלמים דום.