סופרים בצללים

לדעת גודווין, מבין כל המקצועות האפשריים, רק ברמנים לוקים בשחמת כבד כתוצאה משתייה מרובה יותר מסופרים. ואכן, אנחנו עדים לבעיית שתייה אצל סופרים רבים, כמו ג'יימס ג'וייס, ארנסט המינגווי, סקוט פיצג'ראלד - שנאסר שמונה פעמים בעוון שכרות בשנות ה-30, וויליאם פוקנר, דורותי פרקר וג'ון סטיינבק. לא ברור למה דווקא סופרים צורכים כל-כך הרבה אלכוהול. אלן ג'קסון כתב בשנת 2003 שיר שפזמונו אומר: "מזוג לי משקה, אמנם עכשיו רק 12 וחצי, אבל לי לא אכפת, זה 5 איפשהו".

ג'וייס במעגל האבסינט

נראה כי את האלכוהוליזם ירש ג'יימס ג'וייס מאביו, ולמרות שהתחנך בחינוך ישועי, מה שנותר לו לאחר הלימודים היה חיבה רבה לזונות ולמשקה החריף. כנער צעיר נפנף ג'וייס בהישגיו בשירה ובשתייה, אך כשהתחבר עם חדרנית חסרת השכלה, הוא עשה את הפריצה הגדולה של כל הזמנים ביבשת האירופית. הזוג הלא מוערך חי בעוני מחריד באירופה. בפריז, במעגל האבסינט, הוא התחבר עם ארנסט המינגווי, עזרא פאונד וט.ס. אליוט, ונהג להוציא את כל הכסף שנתן לו פטרונו על שתייה.

את כל כתביו כתב ג'וייס תוך כדי שתייה והילולה. ככל שצרותיו הלכו וגברו, כך גברה כמות השתייה שלו. הוא מת לפני שהצליח להסביר את ספריו האחרונים, הקשים ביותר להבנה.

החבר הטוב של המינגווי

ארנסט המינגווי נולד למשפחה עשירה למדי באילינוי. מכיוון שלא היה מספיק בריא לשרת בצבא במלחמת העולם הראשונה, התנדב כנהג אמבולנס, שם הצטיין במיוחד, נפצע וזכה במדליה על הישגיו ואומץ לבו. את עבודתו החל כעיתונאי וסופר נובלות צעיר, ובשנות ה-20 עבר לפריז, שם התחבר עם צעירי התקופה הפוריים, כמו ג'יימס ג'וייס, גרטרוד שטיין, עזרא פאונד, פיקאסו ואחרים, שנהגו לשבת בפאב קבוע בשם "ניו יורק האריס" ושתו כמויות של בלאדי מרי.

כשספריו התחילו להצליח, הוא בילה את רוב זמנו בדיג, בשתיית אבסינט ובמעט כתיבה. את רוב מלחמת העולם השנייה בילה המינגווי על ספינה שאותה צייד ברדיו, בגלונים רבים של רום ובכלי נשק, ועסק בחיפוש אחר צוללות גרמניות.

בשנות ה-50, השתייה החלה לתת אותותיה בכתיבתו ובהתנהגותו. הוא נעשה מדוכא במיוחד עקב התרסקות מטוס שכמעט והרגה אותו, והטביע את פצעיו ברבע בקבוק ויסקי ליום. כשלא הצליח להתמודד עם הדיכאון ירה בעצמו, כפי שעשה שאביו לפניו, ביום הולדתו ה-62.

דורותי פרקר והמרטיני

הסופרת והמשוררת דורותי פרקר התייתמה בגיל 20 ואיבדה את אחיה בטיטאניק. בהישארה לבדה, תמכה בעצמה תוך כדי כתיבת מאמרים בניו-יורק סיטי, לימוד פסנתר וכתיבת שירים. פרקר שימשה כדמות המרכזית של קבוצת אינטלקטואלים תקופתית שנפגשה לארוחות ולרכילויות במלון ניו-יורקי. היא פיתחה חיבה מיוחדת לג'וני ווקר נקי ולסמים אקזוטיים.

מאוחר יותר, כשחלקה את הסטודיו שלה עם אמן אחר, הוא בנה לה במרכז דירת הסטודיו המשותפת אמבטיית ג'ין. פרקר נכנסה תכופות לדיכאונות קשים. הפתרון שלה לאלכוהוליזם, וניסיון לטפל בעצמה ולשלוט בשתייה המרובה, היה להוסיף סודה לוויסקי, תרופה שמשום מה לא הצליחה במיוחד.

באמצע שנות ה-50 שלה, לאחר שלוש מערכות נישואין שבאו אל קצן, היא התגוררה עם שני גברים, ועברה את שארית חייה המידרדרים בתוך ענן של אלכוהול, סיגריות ומעריצים צעירים. על מצבתה נכתב "Excuse my dust", מה שעזר לזכור אותה, בדיוק כמו שיר התהילה שלה למרטיני:

אני אוהבת לשתות כוסות מרטיני

שתיים לכל היותר

בשלישית אני מתחת לשולחן

ברביעית מתחת למארח.