באטמן - הדור הבא / חגית פלג-רותם על התערוכה של סשה סרבר

הפסל סשה סרבר מציג עבודות שבהן מככב באטמן, ומדבר על תחושת הזרות של המהגר היהודי, שלא עוזבת אותו.

סשה סרבר ידוע בשדה האמנות הישראלית קודם כל כפסל, לכן יש הפתעה מסוימת בכניסה לתערוכה החדשה שלו, בגלריה טבי דרזדנר, בה הוא מציג עבודות ציור דווקא. אם כי "ציור" היא הגדרה צרה מלתאר את המתחולל על הקירות. תחריט, חריטה על דיקט שרוף, גלופת נחושת ורישום - כל אלה יוצרים יחד קשת מינימליסטית אך עמוקה של ייצוגים, ובכולם חוזר דימוי אחד דומיננטי: באטמן. אותו גיבור-על, שאצל סרבר מקבל פתאום איכויות חדשות.

"זו הכלאה של דמותו של באטמן מהקומיקס עם דמותו של אחד השליחים בוותיקן. אני מתעסק בשילוב של המודל האמנותי הרנסנסי, שמשקף במידה מסוימת גם את צורת העבודה של הסטודיו שלי", מסביר סרבר. מעטים יודעים זאת, אך סרבר מפסל לא רק עבור עצמו. כפסל-אומן הוא עובד עם אמנים רבים, חלקם ידועים, כמו מוטי מזרחי או גל ויינשטיין, ומייצר עבורם את חלקי הפיסול בעבודתם. באותה מידה הוא מעסיק, כמו אמנים רבים אחרים, אסיסטנטים בסטודיו שלו.

העבודה עם ויינשטיין לאורך השנים, מספר סרבר, הייתה הפתח שלו לעולם האמנות הישראלי. למרות זאת, הוא עדיין מרגיש "לא משלנו", כשם התערוכה, המוצג בעברית וביידיש (נישט אונזערע). סרבר, יליד מולדובה, עלה לארץ בגיל 19, אחרי לימודי אמנות. חוויית ההגירה ותחושת הזרות לא עזבו אותו מעולם. תחילה היה שותף בבית יציקה ועבד עם בית הספר לפיסול "בסיס", שאותו הוא מכנה "אוטונומיה תרבותית מזרח-אירופית". ההיכרות עם ויינשטיין, לדבריו, עשתה עבורו מהפכה והסיטה את העיסוק שלו באמנות לקווים חדשים: "דרכו התחברתי לאמנות העכשווית ולאמנות הישראלית".

תחושת הזרות ששורה על עבודותיו אינה שייכת רק לכאן. "אני לא נחשב רוסי. אני מולדבי. זה כמו הפלסטינים לעולם הערבי. אני בא ממקום שבו בשדה התעופה היו כרזות 'נטביע יהודים בדם רוסי'. כיהודי, קשה לחוש שייכות למקום כזה".

ההסתכלות על עצמך כנחות או שנוא בחברה שממנה אתה בא, וכזר ולא שייך לחברה שאליה הגעת, היא לדעתו המצב הטבעי של המהגר היהודי, וזו גם הסיבה להפתעה נוספת שמזמנת התערוכה - אורחיו של סרבר. סרבר מארח בחלל הגלריה את פסל "שמשון" של בוריס שץ, מייסד בצלאל, וציורים של דוד וקשטיין.

"שץ מסמל בעיני את המקום היחיד שבו היצירה היא קוסמופוליטית. וקשטיין הוא בן המקום שמבטא תחושת זרות בעבודות שלו. הנושא המחבר בין כולם הוא עיסוק בדימוי של גיבורי-על והפשטת הגיבורים מכוחות". באטמן, לדברי סרבר, הוא גיבור נטול תכונות "טבעיות", הקונה בכספו את הטכנולוגיה שעמה הוא נלחם. "שמשון" של שץ הוא גבר חלש וכפוף, קשור בשלשלאות ומגולח מחלפות, שכוחו ניטל ממנו, ועמו גם הדרת הגבורה. אגב, סרבר עצמו הוא שפיסל את הפסל של שץ, בהגדלה על-פי מודל קטן מידות שנמצא בעיזבונו.

הציורים של וקשטיין המוצגים בתערוכה מציגים דמות קומיקסית של אישה שנפגעה מכדור תועה. דמות המייצגת עבור סרבר את תמצית הנוכחות ה"מקרית", כמו קורבן אקראי של טרור. בציטוט מדבריו של וקשטיין, שמביאה האוצרת, נטע גל עצמון, הוא אומר: "בעצם אני מדבר על מלחמות ישראל באמצעות אסטרטגיה של ילד קטן חובב קומיקס אמריקני. אני כבן קיבוץ, כפצוע מלחמה נשאר אאוטסיידר, מנסה להידחק ולייצר לעצמי מקום גם בתוך שדה האמנות". ואם לבן הקיבוץ קשה להרגיש "משלנו", מה יגיד האמן שמתקשה להיפטר מהמבטא הזר? *

גלריה טבי דרזדנר, אחוה 24, נוה צדק, תל-אביב. www.tavidresdner.com ב'-ה' 11:00-19:00, ו' 10:00-14:00