הטעות הקונספטואלית של פרידמן

יור גיא רון הוא עורך דין וראש לשכת עורכי-הדין

בשבוע שעבר פרסם שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, את הצעתו לפצל את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה במסיבת עיתונאים מיוחדת. קדם למהלך זה דיון בוועדת שרים לענייני חקיקה, שעסק בהצעת חוק פרטית בנושא של ח"כ אריה אלדד. בישיבה זו הוחלט לדחות את הדיון בוועדה עד לגיבוש עמדתו הסופית של השר בנושא, וזו אכן גובשה תוך מספר ימים.

המועד שבו בחר השר פרידמן להציג הצעה לפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, הוא בלב התקופה שבה נחקר ראש הממשלה, אהוד אולמרט. זהו עיתוי רע מאוד, אשר יש בו כדי לפגוע ולהחליש את גורמי אכיפת החוק. הטענה, שלפיה כבר 20 שנה חוקרים ראשי ממשלות, ולכן תמיד תישמע ביקורת נגד המועד, חלשה מאוד. קיימים עיתויים רבים שאינם כה בולטים לרעה, שבהם ניתן, גם כשקיימות חקירות ברקע העמום, להביע עמדה מסוג זה. העיתוי הנוכחי אינו כזה, ויש באוויר ריח של כוונה מיוחדת, הן בהתייחס למהירות גיבוש העמדה והן בנוגע לבחירת מועד הכרזתה בציבור.

אשר לעובדה שהוועדה סיימה את עבודתה ויש להציג את מסקנותיה, הרי שקיימות מסקנות רבות של ועדות רבות שלא ראו אור ימים, חודשים ואף שנים. חלקן גם במשרד המשפטים. לדוגמה, ועדת השופטת הילה גרסטל בעניין ההתמחות ורכישת הרישיון, למקצוע עריכת הדין. חלפו 5 שנים וגם כיהנו כבר מאז 6 שרי משפטים, אך יישום מסקנות אין.

הטענה בדבר ניגוד עניינים מובנה בתפקיד היועץ, מקורה בטעות קונספטואלית. הממשלה אינה לקוח רגיל. אין לה זכויות מקום שהחוק מופר. הלקוח של היועמ"ש הוא הדין ולא הממשלה. דהיינו, העמדה המקצועית איננה תלויה בזהות הלקוח ובצרכיו. ליועץ אין לקוח אישי עם עמדות אינטרסנטיות ועם מטרות רנטביליות. לפיכך, גם כאשר הוא מייעץ לממשלה וגם כאשר הוא מייצג את שלטון החוק, הוא נאמן לאותו עיקרון. אין סתירה בין תפקידו כתובע לבין תפקידו כיועץ. ובנוסף, חסרונות הפיצול רבים וגוברים על יתרונותיו. ועדה ציבורית, בראשות נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, עסקה בנושא בהרחבה, וזו הייתה גם מסקנתה.

ככל שהטענה מתמצית בהיותו של תפקיד היועמ"ש בלתי אפשרי מבחינת העומס המוטל עליו, יש אכן למצוא פתרון לכך, אולם כזה שאינו עלול לפגוע בטוהר המידות ובשלטון החוק.

אשר לחלקה של ההצעה, המתייחס לכך שחוות-הדעת של היועמ"ש לא תחייב את הממשלה, והיא תוכל, במקרים מסוימים, להיוועץ ו/או להיות מיוצגת ע"י עורך-דין פרטי, הרי שהצעה זו מסוכנת הרבה יותר מרעיון הפיצול. שינוי זה בסמכות היועמ"ש ירוקן מתוכן את סמכויותיו ואת תפקידו, והיועמ"ש יהיה ראוי להיקרא הלבלר המשפטי של הממשלה. צמצום עצמאותו משמעה צמצום היזדקקותה של הממשלה לדין.

עמדתו של היועמ"ש צריכה להמשיך ולחייב את הממשלה, להמשיך ולסייע לה לנוע באפלה שבין הדחף הטבעי לעשות לבין ההכרח שלא לסטות מהדין, אגב פעילותה. היועץ המשפטי הוא אדם מקצועי, ניטרלי מהשפעות פוליטיות או רנטביליות, מומחה משפטי מהמעלה הראשונה, שטוהר המידות ושלטון החוק הם נר לרגליו. נכון לשלטון, נכון לחוק ונכון לציבור, שעמדתו תחייב את נבחרי הציבור במידה, בעוצמה ובאופן, שבהם קבועה נורמת סמכותו זו כיום בחוק.

פנייה לגורמים מקצועיים בשוק הפרטי היא אפשרית רק באישורו של היועמ"ש, ורק באותם מקרים בודדים - שזקני צפת שכחו את דוגמתם - שבהם נבחרי הציבור או הגוף הציבורי לא מקבלים את עמדת היועמ"ש, הוא אינו מוכן להגן על עמדתם במערכות השיפוט השונות, ואין לו התנגדות, שהמלאכה המקצועית תנוהל ע"י עורך-דין פרטי, שיישכר לשם כך.

בימים שבהם קיימת רגישות ופגיעות ציבורית עצומה בכל הנוגע לטוהר המידות בשלטון הציבורי, מצער שעמדתו של שר המשפטים, המופקד על מטרה ציבורית זו מטעם הממשלה יותר מכל נבחר ציבור מיניסטריאלי אחר, כה שונה.

היזדקקות הממשלה לשכירת שירותים משפטיים פרטיים כנורמה רגילה פוגעת בגורמי האכיפה ובמוסד היועמ"ש, וכפועל יוצא מכך פוגעת בשלטון החוק. עמדתו של היועץ המשפטי צריכה לחייב, וחזקה שהיועמ"ש הוא כאמור אדם ניטרלי ומקצועי ששלטון החוק עומד בראש מעייניו. לפיכך, זה נכון לשלטון, נכון לחוק ונכון לציבור, שעמדתו תחייב את נבחרי הציבור.