סיפור על אהבה וחושך: שש מחשבות על תשעה באב / יוסי בבליקי

התיקון של הבית השני שחרב על שנאת חינם, אמור היה להיות על-פי המסורת - אהבת חינם. רק שקשה לי להבין את משמעות המושג, שכן לכל אהבה נלווה רגש של נעימות עבור האוהב, ואם כך, היכן החינם?

צער ונחמה - חלק 1

בחורף שעבר ביליתי הרבה עם חבר טוב. היה לו רומן עם מישהי שהוא היה ברצינות מעוניין בה. היא מצאה חן בעיניו. וזה היה אחרי הרבה מאוד זמן ובחורות שחשבו שהוא יפה ומוכשר ושווה ומפורסם ועוד מיני מחשבות וקומפלימנטים שרק השאירו אותו שווה נפש בבדידותו.

והנה, דווקא עם האישה הזאת, שהוא רצה, נתפתחה שורה של מקרים ומעשים מביכים, אפילו מבישים. הוא הזמין אותה למסעדת יוקרה אבל שכח בפעם הראשונה בחייו את הוויזה הבינלאומית בבית. הוא שמר לה ולהוריה הזמנות זוגיות להופעה שלו והשתכר שם כמו חמור. הוא איבד את המילים הנכונות. וכשסינדרום הפאשלה הגיע לחיי האישות שלהם, היא פשוט קמה וברחה ממנו באס.אם.אס אחד.

הוא החזיר שלושה. יפים דווקא ומנומקים. ואחר-כך שקע והתעטף בצערו. המדקר לא עזר, המחשב לא עזר, האלכוהול לא עזר. הוא הפסיד אותה. הפסיד. איזה באסה... איזה צער.

עבר שבוע. והיה לילה מקפיא, ובכל זאת יצאנו לשתות. החבר שלי זרח כמו חודש ניסן. הוא הבין מה שקרה שם. "אני", הוא חייך אל המרטיני, "רציתי לבדוק אם היא יכולה להיות איתי באמת. בכל מצב. גם כשאני מפשל, ודפוק. אני דפקתי לה את מופע האימים של עצמי בשביל לראות אם היא יכולה לעמוד בו, ולאהוב אותי. ורק עכשיו אני מבין מה שעשיתי, אבל היא נבהלה. ועדיף ככה משהיא תיבהל כשנהיה זקנים אחרי שהילדים יעזבו את הבית".

היה לילה קר ונהדר. שתינו עד הבוקר והיינו מצחיקים ומשעשעים. זו חוכמה יהודית עתיקה. רבי נחמן אמר - אין נחמה אלא בהבנה. ככה זה עובד תמיד.

צער ונחמה - חלק 2

זה עובד תמיד, כמובן, אם יש מקום להבנה. שני דברים אדם אינו מסוגל להבין. את המוות ואת המוות בחיים. כאן אין שום הבנה. שימו לב למילה אבל שבניקוד חטף פתח וקמץ הופכת ל-אבל (AVAL). המתאבל, לא עלינו, תמיד נמצא באבל (AVAL). הדברים קרו, אבל הם היו צריכים לקרות אחרת. והאבל הזה הוא חבל דק של מתכת בלתי עבירה שמפריד תמיד בין מי שמתה עליו נפש קרובה או שמת משהו בו, לבין שאר העולם.

אין נחמה אלא בהבנה, ואי אפשר באמת להבין את המוות. את הניתוק ואת הקריעה. על הפער הנורא הזה עמדו אבלי ציון כשחרבו המקדשים וגלתה ירושלים. על המתים הם בכו. על המוות הנורא שנפער בתוכם כשנותק הקשר החי, הפעיל, עם הבורא. הם יצאו למלחמה. לזכור. לנתח מה שקרה שם, לתת דין וחשבון מדויק. בעדויות. במדרשים. באגדות. ולבסוף גם בהלכות ובקודי התנהגות מחייבים ליהודי החי שבית מקדשו נחרב בליבו.

פלט המסקנות שנתקבל כמסורת מחייבת בעם היהודי היה כזה - בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים - עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן באמצעים מעשיים כשגולי בבל החליטו להפסיק את פולחני הבעל והאשרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם דרכי צניעות ביחסי האישות שלהם. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? איך ניתן לעשות תיקון רוחני קולקטיבי לרגשות כמאיים?

שנאת חינם

על מה חרבה ירושלים? על קמצא ובר קמצא. מעשה באדם שהיה לו אוהב קמצא ושונא בר קמצא. הלך ועשה סעודה ושלח את עבדו לקרוא לקמצא. אבל העבד, מה הוא יודע, קרא דווקא לבר קמצא. והגיע בר קמצא. אמר לו בעל הבית - מה אתה עושה כאן, עוף מפה. אמר בר קמצא, עזוב, על תבייש אותי, תן לי לשבת כאן ואני אשלם לך אחר-כך דמי הסעודה ואלך ונמשיך כרגיל. אמר לו בעל הבית, טוס מכאן מיד. אמר לו בר קמצא, עזוב, אני אשלם לך דמי חצי כל הסעודה שעשית, רק אל תבייש אותי... אמר לו בעל הבית, רוץ מכאן או שאני מביא משטרה. עזוב, התחנן בר קמצא, אני אשלם לך דמי כל הסעודה, ואשב ואלך. אל תבייש אותי.

זרק אותו בעל הבית מכל המדרגות. וישבו החכמים בסעודה ואיש לא מיחה. הלך בר קמצא לנציב הרומאי ואמר לו - מרדו בך היהודים. אמר לו - מאיפה אתה יודע. אמר - שלח להם קורבן לבית המקדש ונראה אם יקריבו. בדרך לירושלים עשה בר קמצא מום בקורבן, מום דק שכזה שהרומאים לא משגיחים בו אך היהודים פוסלים. אמרו הכהנים לרב הראשי - בוא נקריב אותו בכל זאת ולא נסתבך עם הרומאי. אמר להם - נעשה כך, יגידו העם שמותר להקריב בעלי מום. אמרו לו - אז בוא נהרוג את בר קמצא ונסגור את העניין שלא ילשין עלינו. אמר להם הרב - יגידו העם שכל מי שמטיל מום בקודשיו דינו מיתה.

לא הקריבו ולא הרגו. והלך בר-קמצא לנציב וכך עלו הרומאים על ירושלים. אמרו - בגלל בר קמצא שהלבינו את פניו ברבים, חרבה ירושלים.

אתם מוזמנים להגיד עכשיו, יאללה יאללה, נחרבה ירושלים כי הרומאים היו חזקים והיהודים פחות ונסגר העניין. המדרשים האחרים, אגב, גורסים בדיוק כך. שהגאווה היהודית שהייתה עיוורת למציאות הפוליטית החריבה את הממלכה. ומאז ועד היום הזה ממש, העם היהודי נחלק על אלה שגורסים שיהודי שמתנהג כמו בן אדם - שום דבר לא יכול עליו, לבין אלה שקורצים עין מודאגת ואומרים אוי ואבוי לנו מהגאווה שלכם לאן שהיא תביא אותנו.

ומי שיש לו את שני אלה - את האמונה הברורה שיהודי צריך להתנהג כמו בן אדם, ואת שנאת הגאווה - אולי יזכה לעשות אהבת חינם.

שנאת חינם 2

המילה שנאה תמיד נצטיירה בעייני גם מלשון - שונה. שונות, בין השאר, מביאה איתה רווח. הנה אני מרוויח כסף על הרשימה הזו כי אני נתפס בעיני עורכי העיתון כ"שונה לטובה" ביכולת שלי לכתוב משהו מעניין. אחר שונה ביתרון שלו לנהל מערכות או לרוץ 10,000 מטר או להצטלם לשער של "פנאי פלוס".

כשבודקים לעומק העניין, מוצאים שאחיזה פשוטה בשנאה, בדחיית השונה ממך, היא על מנת להשיג יתרון כלשהו. אנחנו מכירים את זה בדיני מדינות, במקום העבודה, או בתחרות על ליבה או ליבו של מישהם.

לפעמים מדובר ברווח נפשי. בשנאה כאמצעי להגדרה עצמית. בשונות מהאחר ככלי לאיחוד ולאחווה עם פרטים אחרים. שנאת חינם, כזו שאין בה שום סוג של רווח והנאה, או לחילופין אמצעי לאחווה ולשותפות, היא, איפה, אזור אפל במיוחד של הנפש שנהנה מהשונות כשלעצמה.

והנה נמצא שעל כל סל התועבות - עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות, קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. על שנאת החינם של הבית השני השופט בחר להוציא כרטיס אדום לדורות.

אהבת חינם

אולי הדברים פשוטים יותר. גולי בבל - גולי הבית הראשון, חזרו לארץ אחרי 70 שנה כי היה להם ברור מה צריך לתקן. וואללה - לא לרצוח, לא ליהנות ממסיבה פאגאנית, ולעזוב את אשתו של מישהו במנוחה זה אולי לא הכי כיף, אבל אפשר לסבול. התיקון של הבית השני, כאמור, שחרב על שנאת חינם, אמור היה להיות על פי המסורת אהבת חינם. רק שקשה לי להבין את משמעות המושג, שכן לכל אהבה נלווה רגש של נעימות עבור האוהב, ואם כך, היכן החינם?

ואם אני היום לא מצליח להבין את זה ב-2008 זה אולי מסביר למה עד היום הזה אנחנו מתאבלים על אובדן בית המקדש השני.

אהבת חינם 2

במוצאי שבת הלכתי לכספומט ומשכתי 350 שקל. מאתיים בשביל הקיום ועוד 150 שקל שהרגשתי צורך להניח בתיבת הדואר של גבאי בית הכנסת שבו אני מתפלל. אשתי הוציאה מעטפה מהארון והניחה אותה בתיק. ויצאתי אל הכספומט. לילה של ב' באב. אבי שבשמים גזר את האוויר של תל-אביב לרצועות של חמצן ורצועות של חנקן. דילגתי מרצועה לרצועה עד שהגעתי לכספומט. ומשכתי את הכסף. והנחתי שקל בכובעו של בחור צעיר שחילל בווירטואוזיות שירים של ג'טרו טול מתחת לדיזנגוף סנטר. בדרך חזרה עצרתי בפיצוצייה בשביל לקנות סיגריות. וגם בשביל להניח במעטפה את 150 השקלים שהועדתי לגבאי בית הכנסת.

"זה בשביל אולמרט?" חייך הבחור שמאחורי הדלפק. "מה?", שאלתי. "זה בשביל אולמרט? המעטפה". הוא הסביר. "אה", חייכתי חזרה, "לאאאא! זה בשביל תרומה".

"נו", פסק הנחמד, "זה בשביל אולמרט. תרומה...מעטפות...".

צחקתי בדרך החוצה ואחר-כך ברחוב נהיה לי רע. נהייתי דואג ומריר. ולרגע אחד, שחור במיוחד, התחשק לי להוציא את הכסף מהמעטפה ולקנות בכולו נקניקיות עם קטשופ ובצל, או לשים את הכל בלוטו.

המוכר העמיד בפניי מראה שחשפה את התרומה שלי באופן כעור. מה ההבדל ביני ובין טלנסקי? האם אני מצפה לקנות ב-150 הללו טובת הנאה כלשהי מבורא עולם, שיסדר את ענייני עלי אדמות? או האם באמת זוהי אהבת חינם? ואת הדילמה הזאת לא יכולתי לפתור. בינתיים זה גם וגם. בינתיים חושך.