מותה של האלגנטיות

אנדיוני. שוב הוכח שהדרוג הגבוה בזוגות הוא לא ערובה לניצחונות קלים בסיבובים הראשונים. מה שהיה מדהים בהפסד של אנדיוני אתמול, הוא שרוברדו ורויטמן, הזוג הספרדי/ארגנטינאי, לא עלו לרשת אחרי ההגשה אפילו פעם אחת - טקטיקה שהיתה שמורה לטניס נשים או תחרויות נוער וסניורים. יותר ויותר זוגות משתמשים בטקטיקה הזאת, ואפילו בהצלחה.

זה קצת בלתי נתפס בעיני, כי באופן היסטורי טניס זוגות משוחק בסגנון של הגש ורוץ לרשת, אבל האבולוציה לקחה אותו לכוון שבו זוגות מנצחים בחבטות מהקו האחורי.

רוברדו ורויטמן, שחקני יחידים טובים עם הגשות סבירות וחבטות קרקע חזקות ומדויקות, הביכו את אנדיוני עם החזרות נמוכות וחבטות ההעברה מדויקות שתובלו בהקשתות חכמות ומתוזמנות היטב. אנדיוני מצידם ניסו לעלות לרשת בכל הזדמנות כהרגלם, אבל לא הצליחו להחזיק את ההגשות - הלחם והחמאה של כל זוג. הנקודות הארוכות שכפו עליהם רוברדו ורויטמן הביאו לידי ביטוי את העדיפות הטכנית שלהם מעצם היותם שחקני יחידים שרגילים לנקודות יותר ארוכות. היה מוזר לראות את יוני ארליך מנסה להחליף חבטות קו אחורי מול רוברדו.

אחרי המשחק שוחחתי עם הצמד הישראלי שהיה כמובן מאוכזב וקצת המום. לפי אנדי רם, לא מעט צמדים בוחרים לא לעלות לרשת בשנים האחרונות והם בד"כ מסתדרים טוב עם זוגות כאלה, אבל התנאים בניו יורק לא שיחקו לטובתם: "המגרשים השנה מאוד איטיים והכדורים מאוד כבדים, גם בגלל הלחות הגבוהה. זה מכוון בכדי לנטרל שחקנים עם הגשות חזקות. פשוט לא הצלחנו לייצר עוצמה בהגשות ומנגד העוצמה והטופספין האדיר שלהם בחבטות הקרקע כמעט גרם למחבט להסתובב לי ביד".

יוני ארליך היה קצת מדוכדך ומלמל: "אין לי מושג מה היה שם במשחקון ההגשה האחרון. זה בחיים לא קרה לי, טעות כפולה ברשת כמו ילד בנקודת שבירה". אנדי רם סיכם את המשחק בדרכו האופיינית: "אני לא הגעתי למערכה הראשונה, וכשהתעוררתי סוף סוף אז יוני נרדם".

החדשות הטובות הן שעונת האולמות מעבר לפינה, שם המגרשים והכדורים הרבה יותר מהירים, סגנון שמתאים הרבה יותר לתכונות של אנדיוני.

גלדיאטורים. הטורניר הנוכחי הוא הטורניר הראשון מזה 5 שנים שבו רוג'ר פדרר אינו מדורג ראשון. מחליפו רפאל נדאל נותן חותמת רשמית לעידן הגלדיאטורים שהשתלט על הסבב, אחרי הקלילות והשלמות האסטטית של פדרר - אתלט נהדר בעצמו אך בהחלט אמן ולא גלדיאטור.

משנה לשנה הופכים השחקנים למפלצות של כושר גופני. אם בעבר רק מעטים היו מסתובבים עם מאמני כושר, הרי שהיום רוב השחקנים סוחבים אותם איתם לטורנירים הגדולים. חדר הכושר הצמוד לחדר השחקנים מפוצץ בכל שעות היום, והם עובדים על פיתוח הגוף, מרימים משקולות, רצים ורוכבים על אופני כושר. כל זה גם ביום של משחק.

האלמנט הגופני הפך לגורם מכריע בסבב. עוצמת החבטות והדיוק כה גבוהים, כך שאין ממש ברירה. המהפכה שבה החלו איבן לנדל ומרטינה נברטילובה בשנות ה-80' הושלמה, והיום היכולות הגופניות של הטניסאים משתוות לאלו של ספורטאים אולימפיים מענפי האתלטיקה.

היכולת האתלטית המשופרת (והמחבטים המשופרים) מאפשרת לשחקנים לייצר חבטות בעצמה מכל פינה במגרש, לעתים באופן עוצר נשימה. הצד השני של המטבע הוא שרוב הנקודות די דומות (החלפת חבטות מהקו האחורי), ואין יותר מקום לשחקנים יצירתיים ומתוחכמים עם רגש לכדור.

נדאל. אחרי שסוף סוף הוכח שפדרר הוא בן אנוש, הגיע נדאל וכבש את הפסגה תוך שהוא מציג יכולת על אנושית בעצמו. רפא נראה כרגע יותר דומיננטי מאשר פדרר היה בכל תקופת שלטונו.

הלכתי לראות את נדאל בעיניים מול טרויצקי הסרבי בסיבוב השלישי, וראיתי מטחנת טניס. במערכה הראשונה זה עוד היה שקול עד 4-4, אבל ניתן היה לראות בבירור שנדאל מסוגל לשחק באותו קצב ובאותה רמה עוד 10 מערכות בלי שום מאמץ מיוחד, בעוד הסרבי מתנשף אחרי כל נקודה ואוטוטו מתמוטט.] נדאל נמצא כרגע בזון של מס' 1 שבו הוא כל כך בטוח במשחקו, שהוא לא צריך לעשות שום דבר מיוחד. הוא פשוט מחליף חבטות עמוקות עם יריבו, מכתיב את הקצב וגורם ליריב להתעייף ולעשות טעויות כתוצאה מהעייפות.

נדאל לא חובט הרבה ווינרים, אבל כמות הטעויות הבלתי מחויבות שלו היא נמוכה וכיסוי המגרש שלו מושלם - מה שהופך כל משחק מולו לסיוט. ככל שהנקודות יותר ארוכות כך עולים הסיכויים של נדאל לזכות בהן.

השיטה היחידה לנצח את נדאל כיום היא לתקוף את ההגשה, לעלות לרשת ולגוון את החבטות. בקיצור, לעשות הכל רק לא לאפשר לו להיכנס למשחק הרגיל שלו שבו הוא מתזז אותך מפינה לפינה. הבעיה היא שאין היום כמעט שחקנים מהסוג הזה בסבב. אפילו פדרר הוורסטילי מעדיף לנסות ללכת עם הראש בקיר ומנסה לנצח את נדאל מהקו האחורי. כרגע, ואם הברכיים של נדאל יחזיקו מעמד על האספלט, הכל תלוי בו.