מאבדות פוקוס

אחת הבעיות של הסבב הנשי במשך שנים היתה המחסור בתחרות אמיתית בצמרת הדרוג. זה החל עוד בשנות ה-70' עם אוורט ונברטילובה, נמשך עם השלטון הבלתי מעורער של גראף וסלש, ולאחר מכן הינגיס והאחיות וויליאמס ועד לפני שנה ג'סטין הנין. בכל דור היו 2-3 שחקניות שקטפו את מירב התארים ובילו שנים בפסגת הדרוג. ההבדל בין שחקניות העל ושאר השחקניות בסבב היה משמעותי, וברוב המקרים טיילו המדורגות הבכירות לשלבים המאוחרים של הטורניר. עידן זה הסתיים (זמנית לפחות) עם הפרישה של הנין, שהיתה מעין פדרר של המין הנשי בשנים שלפני הפרישה המוקדמת והפתאומית שלה.

מאז איישו כבר שתי שחקניות את המקום הראשון בעולם (שראפובה ואיבנוביץ'), והשלישית בדרך. בסיום הטורניר הנוכחי תהיה לנו עוד שחקנית שתעפיל לפסגה, בעקבות ההפסד המוקדם של איבנוביץ' והיעדרותה של מריה שראפובה הפצועה. דמנטייבה, ספינה, ינקוביץ' וגם סרנה וויליאמס הוותיקה - כל הארבע יכולות למצוא את עצמן במקום הראשון בסוף האליפות הנוכחית.

התחרות הבריאה הזאת היא (בחלקה) תוצאה של הוואקום שהותירה הנין, האחרונה שהוכיחה יציבות מספקת בכדי להישאר במקום הראשון בעולם לתקופה של יותר משבועות ספורים. הקלישאה שיותר קל להגיע למקום הראשון מאשר להישאר בו, מעולם לא היתה כה נכונה. המאמץ הפיזי, אבל לא פחות מכך המאמץ הנפשי, הוא גדול מידי. בייחוד כשיש לא פחות משבע שחקניות שנמצאות בערך באותה רמה בנקודת זמן זו.

במקרה של שראפובה, שנראתה בלתי עצירה בתקופה שלה כמס' 1 בעולם, זה היה הגוף שבגד בה. העומס הפיזי של שחקנית שמעפילה לשלבים המאוחרים בכל טורניר היה יותר מידי בשבילה, ופציעות מנעו ממנה השתתפות באולימפיאדה ובפלאשינג. מי יודע מתי תחזור ובאיזה כושר תהיה כשתשוב לסבב.

אצל אנה איבנוביץ' הנפילה היתה יותר מנטלית. אין הסבר אחר להפסד שלה בסיבוב השני לשחקנית שהעפילה מהמוקדמות. איבנוביץ' כבשה לבבות עם הזכייה שלה באליפות צרפת, והפכה בין לילה מעוד שחקנית משובבת עין לשחקנית הטובה בעולם. אבל נראה שהיא עדיין לא הצליחה להפנים את המעמד החדש שלה, ולכן תיפרד מהמקום הראשון כבר ביום שני הקרוב.

בכלל, המצב בסבב הנשי הוא די מוזר. בניגוד לגברים שם הכל די צפוי (נדאל או פדרר ובמקרים מיוחדים דיוקוביץ'), הרי שבנשים אין לדעת מי תתפוס שבועיים חלומיים ותחבר שבעה משחקים רצופים בדרך לתואר. בייחוד לאור העובדה שהאחיות לבית וויליאמס ייפגשו לדרבי משפחתי כבר ברבע הגמר. וונוס וסרנה נמצאות בכושר מפחיד, וסביר שהיו מעפילות לגמר אחת מול השנייה לולא היו נפגשות כבר ברבע הגמר. למרות דירוגן הנמוך יחסית, אין לאף אחד ספק מיהן שתי השחקניות הטובות בעולם כשהן כשירות.

ויש גם את "הסוסה השחורה"

אבל יש עוד 3 מועמדות ריאליות ראויות: דמנטייבה הרוסייה שנמצאת בכושר נפלא וחזרה מבייג'ין עם מדלית זהב - התואר החשוב הראשון בקריירה שלה. הסגנית של דמנטייבה באולימפיאדה ובת ארצה דינארה סאפינה, גם היא בשלה לתואר גראנד סלאם; האחות הקטנה של מאראט העצבני דווקא מוכיחה חוסן נפשי בתקופה האחרונה בניגוד לאחיה הגדול, ויצאה ממצבים קשים במהלך הטורניר. יש לה כבר ניסיון במעמדים גדולים (גמר בפאריז), והביטחון העצמי שלה גבוה מאוד.

אנחנו לא שוכחים גם את ילנה ינקוביץ' הסרבית, "הסוסה השחורה" של הטורניר, זאת שמתקדמת מסיבוב לסבוב בלי הרבה רעש וצלצולים, ושעל הנייר היא עדיין המדורגת הבכירה בטורניר (מס' 2 בעולם). הסרבית היציבה מעולם לא זכתה בטורניר גראנד סלאם (בדומה לסאפינה ודמנטייבה), אבל היא בצמרת כבר כמה שנים ויש להניח שמתי שהוא היא תשבור את הקרח. אולי אפילו פעמיים, גם תואר גראנד סלאם ראשון וגם מקום ראשון בעולם.

העובדה שהסבב הנשי פרוץ לחלוטין וזהות המנצחת לא ברורה, היא חדשות טובות לשחקניות עצמן, אבל לא בטוח שזה טוב לסבב באופן כללי. תחרות זה דבר בריא, אבל ענף כמו טניס נבנה מיריבויות קלאסיות. כשאין שחקניות דומיננטיות שמייצרות סדרות של משחקים היסטוריים ובלתי נשכחים (אוורט -נברטילובה, או גראף - סלש) הציבור יכול לאבד קצת פוקוס. כנ"ל במצב שבו מתחלפות השחקניות בצמרת הדרוג.

בשביל למכור כרטיסים וזכויות שידור צריך פנומנים, דמויות שמזוהות עם הענף, שמסמלות עליונות ומצוינות. לאחיות וויליאמס היה את היכולת המקצועית וכוח המשיכה לשדרג את הענף שלהן, ואכן במשך כמה שנים הן קיימו יריבות ספורטיבית שהעלתה ריר בפיהם של ראשי סבב הנשים. אלא שהן החליטו להרחיב את אופקיהן ולעסוק בתחומים אחרים, וכתוצאה מכך ייפגשו השבוע כבר ברבע הגמר, לצערם של המפרסמים ורשתות הטלוויזיה.