ב'פד' מייחלים לעוד התמוטטות

ורד דר היא כלכלנית ואסטרטגית ראשית בבית ההשקעות פסגות

באמת, איך מצפים שאנשים ילמדו ככה? הנק פולסון, שר האוצר האמריקני, ובן ברננקי, מיודענו מהפדרל ריזרב, להלן "ההורים", נוזפים בשנה האחרונה בכל הזדמנות במשקיעים, להלן "הילדים", ש"לא העריכו נכון את הסיכונים", ש"לא הבינו שמה שעולה יכול גם לרדת", ש"לא הפגינו בגרות", ועוד כהנה וכהנה עלבונות פטרנליסטים. אבל בכל הזדמנות שנקרית בפניהם "ללמד את הילדים לקח" - והזדמנויות כאלו היו לא מעט בשנה החולפת - הם נכנעים לילדים המצווחים והבועטים, קונים להם ממתקים ומסתפקים באזהרה: "זו הפעם האחרונה". בטח, עד הפעם הבאה.

פרדי מק ופאני מיי הם תאונה שהיתה כתובה על הקיר. לא מעכשיו - כבר שנים. כבר בתקופתו של אלן גרינספן היה ברור שמשהו בדוחות החשבונאיים של החברות לא ממש מסתדר. כבר אז היה גם ברור שאין כל הצדקה לסוכנויות לאיגוח וביטוח משכנתאות, שגם אם אינן ממשלתיות עוד עדיין נתפשות ככאלו. בוודאי לא שתי סוכנויות ענק שרכשו או שהן ערבות כמעט לחצי ממצבת המשכנתאות בארה"ב - חמישה טריליון דולר.

בזוקה בכיס

אבל הדיון עכשיו אינו בכשלים הניהוליים של פרדי ופאני. פיטוריהם של חברי הנהלה ודירקטוריון בשתי החברות ממש לא צריכים לעניין אותנו - זה לא שהתמונות שלהם מקשטות תדיר את מדורי הרכילות בישראל. הדיון צריך להיות במסר שמעביר הממשל בתוכנית החילוץ הנוכחית שלו, שעוקבת אחר תוכנית דומה - שזכתה גם לביקורת דומה - לחילוץ בנק ההשקעות בר סטרנס.

זה שהשמות של פרדי ופאני מופיעים מתחת לערך "גדולים מכדי ליפול" באנציקלופדיה זה ברור. לא סתם גדולים מכדי ליפול, הצמד הזה גדול מכדי לצלוע קלות. עצירה בפעילות של השתיים פירושה עצירת פעילותו של שוק המשכנתאות האמריקני - התפתחות שאינה לבעלי הלב החלש, וגם משתתפי טריאתלון מדופלמים יתקשו לעמוד בו.

זו הסיבה בגללה היה ברור לכל משקיע בעולם שהממשל האמריקני לעולם לא ייתן לשתיים לקרטע. גם לקונגרס האמריקני זה היה ברור כשלפני חודשיים העניק אישור מאוד חריג לשר האוצר להזרים לחברות כל סכום שימצא לנכון. פולסון בישר על האישור לאומה היושבת בוול סטריט, והיה בטוח שבזה סיים את תפקידו. "יש לי בזוקה בכיס", בישר בגאווה לשומעיו (זה לא שהוא שמח לראות אותם). המשמעות מבחינתו היתה ברורה: א) ניתן לו צ'ק פתוח לצורך חילוץ החברות (הצ'ק, כולו על חשבון משלם המסים). ב) השוק יודע את זה, ולכן ייבנה מחדש האמון של השוק בחברות. ג) מכיוון שכך, לא יהיה צורך בהתערבות ממשלתית, כלומר בשימוש באותה בזוקה.

מקווים שנגמר

אמר ולא ידע כמה הוא טועה. עקרונית, זה באמת אמור היה לעבוד. הכרזות של "רשת ביטחון" שנותנות רשויות לגופים שונים משיגות לא אחת את המטרה גם בלי צורך בהוצאת הרשת מהאריזה. אבל לא הפעם. המרווח על האג"ח שמנפיקות השתיים, שעמד על 40-50 נקודות מעל אג"ח ממשלת ארה"ב, קפץ לאזור ה-120 ערב הצהרתו של פולסון. הוא ירד משם זמנית, אך שב לרמות גבוהות מדי בשבועות האחרונים. ביום שישי קיבל האוצר החלטה שלא לחכות לכישלון ההנפקה הקרובה ולקריסת מחירי האג"ח של החברות, ושלף את הבזוקה מהכיס.

עדיין לא פורסמו פרטי התוכנית אבל נראה שהעיקרון וההיגיון מאחורי החילוץ הנוכחי דומה מאוד לזה שעמד בבסיס החילוץ של בעלי החוב של בר סטרנס:

כמו אז, גם היום ערבה המדינה לחוב שהנפיקו החברות ובעצם מצילה את התיקים של מי שהשקיעו בניירות הללו.

כמו אז, גם היום, ברור לשוק ולממשל שהאופציה של עמידה מנגד וצפייה בקריסת מחירי האג"ח של החברות אינה אפשרית בכלל.

כמו אז, גם היום, מקווים במשרד האוצר ובפד האמריקני שבזה זה נגמר. למצער, אם נדונו לחוות התמוטטות גדולה נוספת, הם מקווים שהם יוכלו להרשות לעצמם לעקוב מרחוק אחר התמוטטותו של המוסד הפיננסי הגדול הבא ולתת לו לקרוס בקול רעש מוגבל - כך שלא ייצר אפקט דומינו פיננסי עולמי - אבל בקול רעש שיהיה גדול מספיק בשביל שהמשקיעים ילמדו את הלקח. לקחת סיכון, קיבלת עליו פרמיה - עכשיו תלמד לחיות עם זה שסיכונים לפעמים מתממשים. אולי בסתר לבם הם אפילו מייחלים לאירוע מזכך שכזה. *

ורד דר היא כלכלנית ואסטרטגית ראשית בבית ההשקעות פסגות