ההכפשה איבדה את כוחה

על אף ששופטי בית המשפט העליון הכירו בכך שפרסום כזה פוגע בזכותו של האזרח לפרטיות, הם קבעו שזכות זו חייבת לסגת בפני האינטרס הציבורי בשקיפות. מעבר לנימוקים המבוארים בפסק הדין, יש להחלטה זו שני אפקטים חשובים, וחיוביים, שראוי לעמוד עליהם.

כוח האיום של רשות המסים

עד היום, לרשות המיסים היו שני אמצעים מרכזיים לאיים על אזרח שממנו היא מעוניינת לגבות מיסים: בהגשת כתב אישום פלילי, ובהכפשה הציבורית הנלווית לאישום הפלילי.

אזרח הנמצא תחת סיכונים כאלו, עשוי להיות מעוניין לשלם כופר, וזאת אפילו אם הוא סבור שלגופו של עניין, קיים סיכוי טוב שבית המשפט יקבל את עמדתו שלפיה הוא אינו עבריין או אפילו אינו חייב במס.

לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון, לרשות המיסים נותר עדיין הכוח לאיים בהגשת כתב אישום נגד אזרח, אך נשלל ממנה הכוח לאיים בהכפשה ציבורית של האזרח. כתוצאה מכך, קטן הכוח של רשות המיסים כלפי האזרח, וגדל הכוח של האזרח להתמודד נגדה.

לכאורה, טענתי מופרכת, שהרי ברגע שרשות המיסים חייבת לפרסם את שמות החשודים שעימם הגיעה להסדר כופר, רק גדל הסיכון של הנישום בהכפשה ציבורית. אך דווקא חובה זו של רשות המיסים היא ששוללת ממנה את הכוח לאיים בהכפשה כזו.

על מנת להבין טענה זו, נשתמש באנלוגיה הבאה:

נניח שניתן היה לייצר שני סוגים של אקדחים - כאלו היורים מיד בשנייה שהם נשלפים, וכאלו היורים רק לאחר לחיצה על ההדק. לכאורה, קופאים החשופים לאיום של שוד הקופה שעליה הם מופקדים, היו מעוניינים שהאקדח הנמצא בידי השודדים הפוטנציאליים יהיה מהסוג השני - כזה שיורה רק לאחר לחיצה על ההדק.

אך העובדה שהשודד מסוגל לשלוט באקדח ולהימנע מירי, היא שנותנת לו את הכוח לאיים על הקופאי, ולהכריח אותו לפתוח את הקופה. אילו היו רק אקדחים מהסוג הראשון, השודדים היו יכולים לירות בקופאים, אך לא לאיים עליהם, ולכן גם לא יכולים היו להכריח אותם לפתוח את הקופה.

במילים אחרות, הכוח שלא לממש את האיום, הוא שנותן כוח למאיים.

באופן דומה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ברגע שניטל מרשות המיסים הכוח לשמור את הכופר בסודיות והיא חייבת לפרסם את שם החשוד, ניטל ממנה גם הכוח לאיים בפרסום שמו. נטילתו של כוח זה מחזקת את הנישום ולא מחלישה אותו.

טענתי זו מתחזקת מתגובתם של עורכי דין בתחום המס להחלטת בית המשפט העליון. עורכי דין אלו הזדעקו נגד ההחלטה, בטענה שרבים מאלו המגיעים להסדרי כופר אינם עבריינים, והסיבה היחידה להסכמתם לשלם כופר היא רצונם להימנע מחשיפה ציבורית. מסיבה זו, לגישתם, מגיעה לנישומים אלו סודיות. לגישתי, לעומת זאת, דווקא על אזרחים/נישומים חפים מפשע אלו באה ההחלטה להגן, שכן מעתה רשות המיסים לא תוכל יותר לאיים עליהם בפרסום, ולכן, לאחר החלטת בית המשפט העליון, קטן יותר הסיכון שהרשות תפתח נגדם בהליך כלשהו.

חשוב להבין שלמרות האפקט המחליש המתואר לעיל, גם אחרי החלטה זו של בית המשפט העליון נותר בידי רשות המיסים כוח משמעותי, שנובע מכוחה לגבות כופר או תשלום מס במישור האזרחי, בתמורה לוויתור על כתב האישום. אם מעוניין המחוקק לחזק את האזרח ולהחליש כוח זה של רשות המיסים, עליו לבטל כליל את מוסד הכופר וליצור חיץ מוסדי קשיח בין הזרוע הפלילית של רשות המיסים לבין הזרוע האזרחית של רשות זו.

מונופול מפלה (נגד "סלבריטאים")

ממבט ראשון נדמה כי הנפגעים המרכזיים מההחלטה של בית המשפט העליון הם דווקא אלו שפרסום שמם בהקשר של העלמות מס פוגע בהם יותר (רק לשם הנוחות נכנה את אלו ה"סלבריטאים"). אך במבט מעמיק יותר, נראה ש"סלבריטאים" אלו הם דווקא הנהנים המרכזיים מן ההחלטה.

על מנת להבין זאת, עלינו להסתכל על כל הסוגיה הזו מזווית מבט שונה:

לרשות המיסים, כמו לכל רשות חוקרת, יש מונופול על הזכות לעשות שימוש בכוח. כוח מונופוליסטי זה מאפשר לרשות המיסים לגבות מאזרחים מחיר מונופוליסטי על מכלול השירותים שהיא מספקת. עד היום, לרשות המיסים הייתה אפשרות לספק שירות של אנונימיות, ועל שירות זה היא גבתה מחיר. כבר מכאן נובע שהעובדה שרשות המיסים חייבת לפרסם את שם הנישום שעימו הגיעה להסדר שוללת ממנה את היכולת לספק שירות שהוא קריטי לאזרח, ולכן ניתן לצפות שהאזרח יהיה מוכן לשלם עבור שירותי הכופר מחיר נמוך יותר.

אבל רשות המיסים אינה "סתם" מונופול. לרשות המיסים יש כוח שקיים רק לחלק קטן מהגופים המונופוליסטיים בשוק, וזהו הכוח להפלות בין לקוחות. כוח זה מאפשר לרשות המיסים לגבות מכל אזרח את המחיר המרבי שאותו אזרח מוכן לשלם עבור השירותים שהיא מספקת. עד היום, הכופר איפשר לרשות המיסים לגבות מן האזרח מחיר שהוא פונקציה של שני משתנים: א. רמת הסיכון של האזרח במשפט הפלילי - ככל שרמת הסיכון של האזרח גבוהה יותר, כך היה הנישום מוכן לשלם כופר גבוה יותר, ו-ב. מידת הפגיעות של האזרח מהפרסום - ככל שפרסום כזה יפגע יותר באזרח, כך הוא יסכים לשלם סכום גבוה יותר.

מכיוון שמידת הפגיעות של ידוענים ואנשי ציבור בהגדרה, היא גבוהה יותר, גבתה מהם רשות המיסים מחיר גבוה יותר עבור האנונימיות הנובעת מן הכופר. כיום, לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון, רשות המיסים לא תוכל יותר להפלות על סמך מידת הפגיעות של האזרח, ותיווצר תופעה הפוכה: מכיוון שרמת הפגיעות של סלבריטאים מפרסום גבוהה יותר, רשות המיסים תוכל לגבות מהם כופר נמוך יותר. כלומר, ניתן לצפות שמשני אזרחים בעלי סיכון הרשעה דומה, תשלום הכופר הגבוה יותר יידרש דווקא מהאזרח האנונימי, שהפרסום פוגע בו פחות.

אין זה אומר שהנזק הכולל של הסלבריטאי יהיה נמוך יותר, אלא שסך הנזק (ממס מפרסום) יהא שווה. במובן זה, ובאופן פרדוקסלי אך מוצדק, ההחלטה של בית המשפט העליון מספקת הגנה חזקה יותר ל"סלבריטאים".

הכותב מנהל מרכז פישר לממשל תאגידי ורגולציה של שוק ההון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.