אהוד ברק מאיים שנית

המשא ומתן בין מפלגת העבודה ובין קדימה כפי הסתיים ואהוד ברק הוכרז כסגן בכיר בממשלתה של ציפי לבני.

מעניין שהדיון סביב הצטרפות מפלגת העבודה לממשלתה של לבני לא נסוב סביב ערכיה החברתיים כלכליים של מפלגת העבודה, אלא שוב על מקומו הבכיר של אהוד ברק וניסיונו לקבל בלעדיות על תהליכים בטחוניים כמו למשל המו"מ עם הסורים.

שידור חוזר של עמיר פרץ

לי זה הזכיר את עמיר פרץ יו"ר העבודה לשעבר, שהפציע כמשב רוח מרענן חברתי ולבסוף גמר כמפח נפש בטחוני. בכל הכבוד, לביטחוניותו של אהוד ברק לא בכך יקודמו ערכיה של מפלגת העבודה והאינטרסים של אזרחי ישראל שעדיין סוברים כי דרושה מידת חברתית יותר בהקצאת המדיניות של נבחריה.

צר לי לומר לכם, כל מספידי המפלגות באשר אתם, מפלגות ימשיכו ללוות אותנו ככלי הדמוקרטי היציב ביותר. הקושי הוא שכל המפלגות דומות. כולן מתאפיינות בימין כלכלי ובאמביוולנטיות בטחונית. אז כשציפי לבני מכנה את החיבור עם העבודה כממשלת אחדות אני כבר לא מגחך אני זועם ובראש ובראשונה מרגיש מושפל. עד מתי ניתן להםף אנחנו האזרחים, להלך עלינו אימים? פעם אימת משבר הכלכלה ותמיד אימת משבר הביטחון?

התרגלנו לבחון את מנהיגנו בקריטריון אחד: קריטריון ההישרדות. מנהיג שמצליח לשרוד ובהקשר זה להקים קואליציה בתוך מפלגתו ובין המפלגות הוא המנהיג החזק שאנו רוצים מעלינו. כל השאר לא ממש חשוב ממילא הצבא הוא המושל האמיתי בכל הסוגיות הביטחונית, האוצר הוא המושל האמיתי בכל הסוגיות הכלכליות-חברתיות ובג"ץ הוא המושל האמיתי בכל הסוגיות הקשורות להגנת זכויות אדם. כך התרגלנו והתוצאות "על הפנים". בסקרי שביעות רצון מביצועי הממשל אנו מעניקים א הציון מספיק בקושי למרבית ענפי הממשל באופן עקבי אנו סוברים כי הפוליטיקאים שלנו הם בתחתית סולם האמון שלנו וגם בג"ץ מקבל ציונים נמוכים מאי פעם. הדבר מלמד כי הגיעה העת לשנות את התפיסה שלנו. התפיסה על איך מנהלים מדינה מוטעית.

כללי המשחק

יציבות בישראל היא בראש ובראשונה פונקציה של כללי המשחק של השיטה. ממשל מצומצם שרים, מבנה מנהל ציבורי ביצועי בחירות אזוריות החזרת מרכיבים של ועדות בוחרים מייצגות מצומצמות במקום הפריימריס והמרכז ללא ספק יתמרצו אחרת את השחקנים בזירה הציבורית.

בכל הכבוד להכרזות על ממשלת אחדות הייתי מצפה שהדגל שיונף כעת כבשורה של לבני-ברק הוא הדגל של שינוי הממשל ושיטת הבחירות. בכך הממשלה החדשה תשדר שהאופק שלה קצת ארוך יותר מאשר הסכם של זבנג וגמרנו עם הסורים, השתלטות על החמאס והפצצת אירן.

הכותב הוא דוקטור לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל אביב יפו