הנאה צפופה

זמר הקונטרה-טנור מייקל צ'אנס זכה לשיא תהילתו בשנות ה-80, כשהתנועה ה"אותנטית" לביצוע מוזיקה מוקדמת, שאליה הוא משתייך, הישתה הדבר האופנתי ביותר בסביבה. מאז קמו לא מעט קונטרה-טנורים צעירים יותר, וצ'אנס נדחק בתודעה הקולקטיבית אל דור ה"וותיקים". ובכן, בשורות טובות: הרסיטל שלו אתמול, בפסטיבל אבו-גוש, הוכיח שעדיין מדובר באחד מזמרי הקונטרה-טנור הגדולים בעולם.

זמרי קונטרה-טנור הם גברים השרים בקול אלט, שהוא בדרך-כלל קול של אישה. בעבר מילאו את התפקיד סריסים, ששימרו את קולם הגבוה באמצעות חיתוך אשכיהם. כיום השירה הזו נעשית באמצעות טכניקת "פלצט", הפקה מלאכותית של קול גבוה שאינה דורשת התערבות כירורגית. צ'אנס הוא אחד מהמייצגים הבולטים של מסורת שירת הקונטרה-טנור באנגליה, ולזכותו רשומות עשרות הקלטות נפלאות עם ההרכבים הטובים ביותר בתחום.

ברסיטל אתמול הופיע צ'אנס בליווי של לאוטה בלבד, עם נגן הלאוטה המצוין דיוויד מילר. הלאוטה (באנגלית Lute) היא מעין גיטרה עתיקה, שמזכירה גם בשמה וגם בצלילה את העוד). השניים ביצעו תוכנית מקסימה של מוזיקה אנגלית מתקופת הרנסאנס והבארוק, של מלחינים כמו פרסל, המפרי ואחרים. צ'אנס הציג שירה מעודנת ומלאת ניואנסים, שנתמכה, למרות הגיל הכבר לא צעיר (53), בטכניקה מדהימה ובגמישות קולית ראויה לציון. במקרה של צ'אנס לא מדובר רק בווירטואוזיות קולית, אלא באישיות מוזיקלית שלמה: כל הברה וכל מילה מוטעמות בצורה מושלמת, ההגשה מתאימה בדיוק לתוכן המילים, וקל לראות שמאחורי הטקסט רוחש סבטקסט עשיר ומגוון.

אלא ששירה גדולה דורשת גם תנאי האזנה מינימליים, ואת זה פסטיבל אבו-גוש לא השכיל לספק. הישיבה בכנסייה, היפה כשלעצמה, גרמה לנו אתמול להתגעגע למרחבים האינסופיים של מחלקת התיירים במטוס צ'רטר.

אפשר להבין את האינטרס המסחרי של ההפקה לגדוש את החלל בכמה שיותר מאזינים, והאמת, מחמם את הלב לראות את מספר האנשים שמוכנים להצטופף כדי לחוות קונצרט של מוזיקה מוקדמת בימי שפוט "האח הגדול". אבל, וזה אבל גדול, לצפיפות הזו יש גם מחיר תרבותי. קשה ליהנות מקונצרט כל-כך מעודן כשאתה דחוס כסרדין בקופסה, ועסוק בניסיונות התעלמות מלחישותיו של שכנך לשורה או ממרפקיה של אשתו.

בעיות ההפקה לא התמצו רק בסעיף הצפיפות. בקונצרט קולי מושרת מוזיקה עם טקסט, ולמאזין אמורה להינתן האפשרות הבסיסית לעקוב אחריו. אלא שמה שנראה בסיסי בתיאוריה לא יושם במציאות. מה שקיבלו באי הקונצרט היה דף עם כותרות השירים ותרגום השורה הראשונה, וזהו. שוב, אפשר להבין את הצורך לחסוך בעלויות תירגום והדפסה. אבל הצורך הזה לא אמור לעניין את המאזין הסקרן, שמעוניין בחוויה כוללת של הגשה וטקסט. כמובן שיש גם הסבר אלטרנטיבי, והוא שההפקה מניחה שכל הקהל שולט ברזי האנגלית השייקספירית ולכן לא זקוק לטקסט ולתרגום. איכשהו, נראה לי שזה לא בדיוק המצב.

כל זה חבל במיוחד למול החוויה הכוללת שמספק הפסטיבל, שהיא מענגת בכל בחינה: החל באווירה הנעימה בחוץ, דרך הנוף עוצר הנשימה, וכלה בדוכני האמנות והאוכל. כיף לבוא לאבו-גוש ולקחת חלק בפסטיבל, אבל למוזיקה ברמה כל-כך גבוהה מגיעים תנאי השמעה הרבה יותר טובים.

הנסיכה הקסומה

פוצ'יני - "טורנדוט", ביצוע קונצרטי בפילהרמונית הישראלית, מנצח: זובין מהטה, היכל התרבות ת"א, ג' 21.10. תעלה עד ה-31.10 * ביצוע מבריק, עשיר ומלא אנרגיה

זובין מהטה חתום על שתי ההקלטות הטובות ביותר שיש בשוק ל"טורנדוט" (Turandot) של פוצ'יני: הקלטת האודיו המפורסמת עם לוצ'יאנו פווארוטי מ-1972, והקלטת הדי.וי.די הפנטסטית שנעשתה בעיר האסורה בבייג'ינג לפני כעשור. לכן באתי לקונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית, שבה מנצח מהטה על "טורנדוט" בביצוע קונצרטי, עם ציפיות גבוהות מאוד. לשמחתי, הן התמלאו כמעט במלואן. זו הייתה תצוגת תכלית עוצרת נשימה של התזמורת הטובה ביותר בארץ, עם שורה ארוכה של אורחים מעולים.

"טורנדוט", היצירה האחרונה של פוצ'יני, היא אופרה יפהפייה וצבעונית על נסיכת קרח סינית שליבה נכבש על-ידי נסיך אלמוני. היא הוצגה גם בסיום העונה הקודמת באופרה הישראלית החדשה ושם, כמובן, עלתה בבימוי מלא ועם תפאורה מרהיבה. הביצוע בפילהרמונית היה אמנם קונצרטי בלבד - כלומר, רק עומדים ושרים - אבל מבחינה מוזיקלית הוא עלה על ההופעה באופרה עשרות מונים. מהטה הוביל בעל-פה ביצוע מבריק, עשיר ומלא אנרגיה, באיכות נגינה ושירה שכל בית אופרה בינלאומי היה גאה בהן. היה ברור לחלוטין שהוא "מת" על המוזיקה הזו ונהנה הנאה עצומה לנצח עליה, וההתלהבות הזו דבקה גם בתזמורת וגם במקהלה שצלצלו כמו מיליון דולר.

ישראלים נוטים הרבה פעמים לחשוב שבחו"ל הכל יותר טוב, אבל הפעם צריך לומר בקול צלול וברור: זה כאן, זה שלנו, וזה מעולה.

כתמיד בהפקות מרובות משתתפים שכאלו, רמת הסולנים לא הייתה אחידה. הטובה ביותר הייתה פיורנצה צ'דולינס (Cedolins) בתפקיד ליו (Liu), המשרתת שמוסרת את נפשה למען אדונה. היא שרה בקול צלול ויציב, והצליחה לרגש ממש באריית המוות שלה במערכה השלישית. במרחק קטן מאחוריה ניצב ג'אקומו פרסטיה (Prestia) המצוין בתפקיד המלך טימור, עם קול עמוק ו"זקן" כנדרש. מלהיבים לא פחות היו שלושת הזמרים האיטלקים בתפקיד שרי הממלכה פינג, פאנג ופונג, ובמיוחד פאביו פרביאטי (Previati) המקסים בתפקיד פינג.

לגבי אירנה תאורין (Theorin), בתפקיד טורנדוט, הייתי קצת מסויג. היא אמנם הציגה קול בעל עוצמה ויציבות פנומנאלית, אך עקב עומס ויבראטו (הרעדת קול) נשמע לעתים שהיא לא תמיד פוגעת בצלילים המדויקים. הזמר בתפקיד הנסיך כלאף, הקנדי לאנס ריאן (Ryan), היה מאכזב עוד יותר. ריאן, שדומה באופן מפתיע לשף האנגלי הביזארי קית' פלויד, הציג קול לא מספיק גדול ולא מספיק עשיר, וההופעה הבימתית שלו הייתה חיוורת למדי. איפה הוא ואיפה פווארוטי ז"ל. מצד שני, קצת מפחיד לשיר את התפקיד הזה עם מהטה: שני הטנורים הגדולים ששרו אותו בעבר בניצוחו של מהטה, גם פווארוטי וגם סרגיי לארין, נפטרו בגיל צעיר יחסית. אמא'לה.

שני מאכזבים נוספים, שניהם מגויסים מהאופרה הישראלית החדשה, היו סורין סמיליאן (בתפקיד המנדרין) ויוסף ארידן (בתפקיד הקיסר אלטום). סמיליאן, לטעמי, היה חלש במיוחד. למרבה השמחה, שני התפקידים קטנים מספיק כדי שעובדה זו תיחשב זניחה.

מי שהוכיח את עצמו כגיוס מצוין מהאופרה הישראלית הייתה דווקא המקהלה. היא הופיעה בהרכב מלא, והציגה צליל מקהלתי חזק, עשיר ומגובש. ניכר שעשו שם עבודת הכנה טובה, ויש להניח שההתלהבות וההנחיה המדויקת של מהטה עזרו גם הם לתוצאה הסופית.

לסיכום: מוזיקה יפהפייה, נגינה תזמורתית נפלאה, מקהלה טובה מאוד, סולנים שרובם מצוינים, וניצוח מלהיב וסוחף. כדאי לזכור רק שפוצ'יני מת לאחר אריית המוות של ליו במערכה השלישית, ואת האופרה השלים תלמידו פרנקו אלפנו (Alfano). בעלי אוזן מוזיקלית יכולים לשמוע זאת מיד, כיוון שמיד לאחר האריה הזו המוזיקה נעשית הרבה פחות טובה. אל תאשימו את פוצ'יני.