כן אדוני המו"ל

ש כמה אמרות שפר שסם זל אוהב לחזור עליהן לטובת מבוכתו של המראיין. הן מחוספסות כמו לשון הרחוב בווסט סייד של שיקגו, שבו גדל. מימרה אחת מתורגמת לעברית מנומסת כ"הכסף יענה את הכול", אבל היא נשמעת הרבה פחות ספרותית במקור (Bullshit walks and money talks).

המימרה השנייה נועדה פחות או יותר לאותה תכלית, אם כי מסירתה אינה מחייבת צנזורה עצמית. זל מתחלק עם אורחו באחד מעיקרי הפילוסופיה הפרקטית להפליא שלו. עיניו הקטנות, מתחת לגביניהן העבים, בוחנות אותך בחיוך קטנטן וסלחני, והוא שואל, "האם הייתי סובטילי מדי?"

סובטילי, זאת אומרת מרומז ובעל דקויות, אינו אפיון שזל צריך לחשוש מפניו. תחנת טלוויזיה בשיקגו עשתה פעם כתבת דיוקן שלו, ויצאה לבדוק את מקורות ההשראה המוקדמים ביותר של חייו. כתב התחנה מצא תמונה ישנה של זל בספר מחזור של בית הספר בו למד. כל אחד מן התלמידים התבקש להכתיר את התמונה במוטו. "אני לא מתווכח איתך, אני אומר לך", הכריז המוטו של זל.

"מעולם לא עבדתי כשכיר, זו הסיבה שמעולם לא למדתי ללקק למישהו", הוא מספר בראיון בלעדי ל-G במשרדו במרכז שיקגו, לקראת הגעתו לוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" שתתקיים בדצמבר.

זל גם לא למד את ערכה של לשון ההמעטה. מבקריו רומזים עליו - ללא עודף סובטיליות - שהוא Arriviste, מעוט חן וחסר ליטוש, דל עכבות וסר טעם. את יום הולדתו ה-67, בספטמבר, הוא ציין במסיבה יקרה להפליא וגדושת כוכבים. הוא אינו מקדים להודיע לאורחיו את מקום המסיבה. הם מגיעים אל נקודת איסוף, ואוטובוס מסיע אותם לשם. מקצתם מגיעים מעבר לים. "עניין רגיל הוא בשביל סם לבזבז סכום של שש ספרות על מסיבות יום ההולדת שלו", כתב ה"סאן טיימס", העיתון השני של שיקגו, לא-זה-של-סם.

 ''הטריביון נופל בחיקו של זל'', מודיע ה׳שיקגו טריביון׳, 7 באפריל 2007. הצילום מראה את מגדל הטריביון, אחד הבניינים ההיסטוריים המפורסמים ביותר של שיקגו. הבעלים נאלצו למכור אותו לאחר שזל רושש את העיתון. כיום הוא בית דירות מפואר

סאן טיימס מקניט את זל מאז שקנה באפריל 2007 את ה"טריביון" - רשת העיתונות השלישית בגודלה בארצות הברית, המחזיקה ב-15 עיתונים וב-26 תחנות רדיו וטלוויזיה - ונעשה הבעלים של "שיקגו טריביון" ושל מועדון הבייסבול, שיקגו קאבס. כשהתברר שהוא מתכוון למכור את המועדון ואת האצטדיון המפורסם שלו, ריגלי פילד, סאן טיימס פתח מערכה ציבורית נגד זל. "האם שום דבר אינו קדוש בעיניו?" שאל העיתון. הכעס לא יצא על עצם המכירה, אלא על אחת התוצאות שלה: הבעלים החדשים, יהיו אשר יהיו, ישנו את שם האצטדיון. והלוא השם הזה הוא "שכיית חמדה לאומית וחלק ממורשתנו", הכריז הסאן טיימס, תחת הכותרת "הטריביון נגד שיקגו". "מישהו עומד לשלם 20 מיליון דולר בשנה כדי לקרוא לאצטדיון על שמו", מגיב זל בביטול. "זה סכום גדול מספיק כדי להיפטר מנוסטלגיה".

סאן טיימס הכריז בפברואר השנה על תחרות לכתיבת פזמון נגד שינוי שמו של ריגלי. העיתון הבטיח אלף דולר לזוכה. הוגשו 12 פזמונים. הזוכה הייתה סטודנטית בת 24, שצילומה הופיע בהבלטה בעמוד הראשון של העיתון. הפזמון עצמו ניתן במלואו באתר הרשת של העיתון, ומי יודע לאן הוא היה מוסיף להתגלגל, אלמלא התברר עד מהרה שאת הפזמון הזוכה כתבו עיתונאים מן הטריביון.

 ״ה׳טריביון׳ נגד שיקגו״, מכריז העיתון המתחרה ׳שיקגו סן טיימס׳ לצד צילום של סם זל (28 בפברואר 2008)

 ״ה׳טריביון׳ נגד שיקגו״, מכריז העיתון המתחרה ׳שיקגו סן טיימס׳ לצד צילום של סם זל (28 בפברואר 2008)

"וזה היה סוף הבולשיט של ריגלי", אומר זל. הוא אמנם לא היה בסוד מזימתם של כתבי עיתונו, אבל הוא סומך את ידיו בעונג על מעשה הקונדס הזה. ככה מתנהגים נערים בני 67, המקיפים את עצמם באופנועים נוצצים, ובאים למשרד במכנסי ג'ינס. הוא, אגב, אהב את הפזמון, שבמהלכו נראה מישהו המחופש לזל דולק ברחוב אחרי הזמרים, מנופף לעומתם בידיו, ולבסוף מצטרף אליהם בריקוד ובשירה. הוא בהחלט היה מסוגל לעשות את כל אלה.

עיתונאי? "שמאלני מחורבן"

סם זל עשה את עסקת חייו בפברואר 2007. אקוויטי אופיס, חברת הנדל"ן הענקית שהוא עמד בראשה, נקנתה ב-39 מיליארד דולר במזומן (או 28 מיליארד מבלי לחשב את חובותיה). אקוויטי החזיקה בבעלותה יותר שטח משרדים להשכרה מכל ישות אחרת. זה היה לפני שהעולם שמע על משבר הסאב-פריים, ולפני שהתפקעה בועת הנדל"ן. בקיצור, זה היה בעידן אחר, על כוכב לכת אחר.

שנה וחצי אחר כך, בשיחה לפני מרצים וסטודנטים בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת וורטון, זל אמר בגילוי לב: "כיום לא הייתי יכול לחזור על עסקת בלקסטון". מותר לנחש שגם בלקסטון לא הייתה יכולה, או רוצה, לחזור על העסקה.

 ״יום מיליארד הדולר״. זה היום, בפברואר 2007, שבו סם זל מכר את חברת הנדל״ן שלו ב-39 מיליארד דולר ושלשל יותר ממיליארד אל כיסו. זה היה בדיוק בזמן, שבעה חודשים לפני התמוטטות ליהמאן בראד׳רס ו׳המיתון הגדול׳

העסקה יצאה אל הפועל ערב יום העצמאות האמריקאי. זל, בנו של פליט יהודי מפולין, שנמלט משם בעור שיניו ("12 שעות לפני פלישת הנאצים"), מעולם לא אהב את אמריקה יותר מאשר בקיץ ההוא. באתר הרשת שלו הוא פרסם הודעת ניצחון, עם פרודיה על שיר של המלחין ברט בכרך. תחת הכותרת "תורת היחסות", זל הציג שם צילום פסל של גבר המניף מטרייה, ומטבעות צונחים עליו מן השמים. על רקע מנגינת Raindrops keep fallin' on my head, זל כתב, "הון יורד על ראשי, הכול כאן מלא נזילות; אנחנו שטופים עם מזומנים". הוא שלשל אל כיסו 900 מיליון דולר, ושאל את עצמו מה עכשיו. מה לך תשובה טבעית יותר בשביל סוחר נדל"ן קשיש מאשר "הבה נקנה את קבוצת המדיה הגדולה ביותר באמריקה".

הטריביון אמנם נולדה בשיקגו, והעניקה לה את אחת האטרקציות האדריכליות המפורסמות ביותר שלה, מגדל הטריביון, אבל במרוצת השנים היא התפשטה על-פני כל אמריקה, רכשה עיתונים נוספים ותחנות רדיו וטלוויזיה, מדרום קליפורניה עד דרום פלורידה.

מה הניע אותו? אל-נכון הוא פשוט אוהב עיתונים, עניין לא בלתי סביר בשביל מישהו שנולד ב-1941, והגיע אל פרקו בארץ שהטלוויזיה בה הייתה עדיין בשחור-לבן. אבל לא, זל אינו אוהב עיתונים. יש לו דעה די רעה על עיתונים ועל עיתונאים ("אתה עיתונאי שמאלני מחורבן", הוא אמר לי. "אינני שמאלני", התגוננתי כמעט בלחישה, מבלי להכחיש את המחורבן. I'm giving you shit, הוא ניסה לפייס אותי. אני חושב ש"שמאלני מחורבן" הוא פשוט האפיון האינסטינקטיבי שזל נותן כמעט לכל עיתונאי).

מה הוא עושה, אפוא, בעיתונות? הוא איש עסקים, ועיתונים הם פשוט עסק. הם נמצאים בשפל כל-כך נמוך ומבעית ומעורר אי-תקווה, עד שזל נמנה וגמר לנסות ולהפיח רוח חיים בעצמותיהם היבשות. אגב, זה מה שהוא עשה במרוצת השנים: קנה נכסים שחישבו להתמוטט, בתנאי שוק איומים. הוא העלה את האיפכא-מסתברא למדרגת אמנות. הוא קנה בתים כאשר הכול אמרו שהשוק מוצף; הוא לקח אשראי כשאמרו שהריבית תעלה; הוא קיבל עליו סיכונים לא סבירים בימי האינפלציה של סוף שנות ה-70. בזמן ההוא התחיל לדבוק בו הכינוי "רקדן של בתי קברות". זל נמשך אל גוויות תאגידיות, אל ריח הרימה בבשרן. עסקיו הגיעו אל פרקם באמצע שנות ה-70, בזמן המשבר הכלכלי החמור שפקד את אמריקה זה ארבעים שנה. הוא ניצל את תנאי השוק כדי לרכוש נכסי מקרקעין מוזלים, בייחוד בערי שדה קטנות ובינוניות.

הוא אינו אוהב עיתונים, אבל הוא אוהב כסף. ולמרבה התמיהה הוא חושב שיש כסף בעיתונים, או לפחות יהיה כסף בבוא היום, לאחר שהוא, סם זל, יעשה בדק בית יסודי, וילמד עיתונים להתנהג כמו עסקים רציונליים, לא כמו מונופולים. "צא וחשוב", הוא אומר. "הענף הזה מדשדש זה עשר או 12 שנה, בשעה שהעולם השתנה באופן דרמטי". הוא מפסיק, וחוזר לשם הדגשה, "השתנה באופן דרמטי. והם לא השתנו כלל, אלא במובן זה שפיטרו אנשים. התפוצה פחתה והלכה, והם הוסיפו לפטר אנשים. הם לא שינו שום דבר, הם רק פיטרו, או השקיעו באיזה עסק אחר. מה שאני אומר הוא שיש גודל, יש משקל, שבמסגרתו עיתון יכול להיות עסק בן-קיום. ואני מאמין בזה, ומה שאני מנסה לעשות זה ללוש מחדש את העיתונים האלה לכלל מערכת בת-קיום".

 אחד הדיוקנאות האחרונים של זל בעיתונות האמריקאית התפרסם ב׳וול סטריט ג׳רנל׳ ב-2017. הוא הביא מפיו את החיווי, ״הדיבר האחד-עשר שלי הוא, ׳אל תיקח את עצמך ברצינות מוגזמת׳״

מה הניע את טריביון, חברה ציבורית בעלת מוניטין, למכור לזל? לא זו בלבד שלא היה לו כל ניסיון בעיתונות, אלא שהוא שילם רק 350 מיליון דולר במזומנים ("רק!" לועג זל למבקריו) כדי להפריט חברה ששווי נכסיה הוערך ב-8.5 מיליארד דולר. צריך להודות שתור ארוך לא השתרך בדרך אל משרדי הטריביון. אף על פי כן הייתה לפחות הצעה אחת טובה משלו, והיו הצעות לרכישת חלקים מהקבוצה. אבל הנהלת הטריביון לא רצתה לפרק את הקבוצה, ולפיכך מכרה לזל. בסופו של דבר, או אולי רק בתחילתו, זל מיהר להתפרק מאחד העיתונים החשובים של הרשת, "ניוזדיי" של לונג איילנד. הוא מכר אותו לספק ענקי של טלוויזיה בכבלים, ללא כל ניסיון קודם בעיתונות. ההכנסות מן המכירה היו שוות ערך לריבית שקבוצת טריביון משלמת על חובותיה בשני רבעונים.

בשעתן התהלכו כל מיני ניחושים על סדר יומו ה"כמוס" של זל. הייתכן שהוא מתעניין בעצם רק בנכסי המקרקעים של טריביון: המגדל הגותי שלה בשדרות מישיגן בשיקגו? הבניין ההיסטורי של ה"טיימס" במרכז לוס אנג'לס, מול בית העירייה? אבל גם אילו מכר אותם, זל לא היה מקבל יותר מ-380 מיליון דולר - כך, על-פי Red Estate Alert, פרסום של ענף הנדל"ן.

לא עוד ספק חדשות

בימי השיא של נדל"נותו, באמצע שנות ה-90, זל היה מן המתחרים על רכישת מרכז רוקפלר, מציוני-המקום האדריכליים המפורסמים ביותר של מנהטן. הוא ניסה אז להפיג את הרושם שהוא מתעניין ברוקפלר בגלל ההילה הקשורה בשמו, או כדי לשרת את האגו של עצמו. הוא פועל בסך-הכול על יסוד עצה שהעניק לו פעם אביו, הוא הכריז. בענייני נדל"ן, אמר אבא, רק עניין אחד מכריע, "מיקום, מיקום ועוד הפעם מיקום".

שאלתי אותו אם יש לו זיכרונות מוקדמים כאלה גם בענייני עיתונות. האם אבא, או מישהו אחר, או אולי איזה קול פנימי היה לוחש לו עצות לקראת היום שבו סם יגדל ויהיה איל-תקשורת? הוא דוחה את הפיתוי הזה כלאחר יד. לא, לא היו עצות, לא היו לחישות, לא היו שאיפות. לתחנת הטלוויזיה המקומית, ששרטטה את דיוקנו לפני 13 שנה, הוא סיפר כי בהיותו נער היה בטוח שיהיה עורך דין.

"הוא פשוט רוצה להתחיל משהו חדש", צוטט שותף עסקים אחד שלו משיקגו ב"וול סטריט ג'רנל" לפני שנה וחצי. כשאני מעיר לזל, במרוצת הראיון, שהוא יודע די הרבה על עיתונים בהתחשב בזה שבילה את רוב חייו הרחק מהם, הוא מעיר כמעט בקוצר רוח: "אתה שוגה אם אינך מבין שאני איש עסקים. שזה מה שאני. והצלחתי לעבור מעסק לעסק לעסק, פשוט מפני שמה שאני עושה הוא אינטואיטיבי, פשוט, עניין של שכל ישר. ואתה יודע מה אמר הנשיא לינקולן על השכל הישר? שהוא הרבה פחות נפוץ מסוגים אחרים של שכל".

אני שואל את זל על כמה ממטבעות הלשון שהוא פורט מפעם לפעם כדי לתאר את מצב העיתונות. הוא אמר על העיתונים שהם "מוליכים את עצמם שולל", שהם נוהגים כמו היו "מונופולים עירוניים" והם "מנותקים מן המציאות". "הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך באה מקבוצות המיקוד שיש לנו, שהחברה שילמה בשבילן, בשווקים שונים שאנחנו משרתים ברחבי ארצות הברית, ובהם כמובן שני הגדולים ביותר, לוס אנג'לס ושיקגו", הוא משיב.

"שאלנו קוראים-בכוח וקוראים-בפועל 'מה אתם רוצים', למה אתם מצפים מן העיתון, ומה שמדהים הוא שתגובותיהם זהות בכל מאת האחוזים: הכול אומרים שהם קוראים את העיתון בשביל חדשות מקומיות, שהם מתעניינים במאמרים קצרים יותר, שהם רוצים ניווט טוב יותר, יותר צבע ויותר אטרקציות שישבו את עיניהם. זה מה שלקוחותינו אומרים לנו שהם רוצים, וזה לא מה שהתרגלנו לתת להם. לא רק אנחנו, אלא הענף כולו".

 ״היום נפתח עולם חדש ונועז״, מצוטט זל בעמוד הראשון של ׳שיקאגו טריביון׳ לאחר שסגר את עיסקת רכישתו, בדצמבר 2007. בתחילת 2009, העולם החדש נסגר בטריקת דלת

זל אינו הראשון המסתייג מעודף התעסקות בעניינים לא-מקומיים. בשנות ה-70, רופרט מרדוק, בשעה שעדיין התמקד בשוק הבריטי, אמר כי הרוב המכריע של קוראיו אינם מתעניינים כקליפת השום באל סלבדור - שהשתוללה בה אז מלחמת אזרחים - והם רוצים רק לדעת מה קורה ברדיוס של חמישה קילומטרים מביתם. בשעתה זו הייתה הצדקה לפרקטיקות העיתונאיות של מרדוק ב"סאן" וב"ניוז אוף דה וורלד" - עיתוני הביבים של לונדון, שלמרבה המזל אין דומה להם בארצות הברית או בישראל - עד שהוא נטל את הבעלות על ה"טיימס" של לונדון, עיתון שתהילתו רבת השנים הייתה מיוסדת על נכונותו לפרסם חדשות לא פופולריות. מרדוק קיבל עליו לסבסד את הטיימס, מבלי, כמובן, לוותר על מה שאיש עסקים צריך לעשות לטובת עסקיו. בתקופה ההיא, טיימס סבל הפסדים עצומים, אבל הורשה פחות או יותר לעשות מה שהוא היה אמור לעשות (אם כי הוא השתנה בהדרגה, וסופו שנעשה טבלואיד לאנשים משכילים).

והנה, אני אומר לזל, אדם מעיין ב"שיקגו טריביון" של היומיים האחרונים (הפגישה נערכה באוגוסט) - ומוצא שם כתבות ענקיות על גיאורגיה (גרוזיה). כמה אנשים בשיקגו, באמצע אוגוסט, מתעניינים בגיאורגיה, הנשפכת על-פני שני עמודים שלמים? אבל, כמובן, איך אפשר להתעלם מגיאורגיה, הלוא פלישת רוסיה היא המאורע הבין-לאומי החשוב ביותר של העונה.

"עד כמה שזה נוגע אליי", משיב זל, "אינני מנסה להפוך את העיתון לעלון שכונה, ולפיכך אינני אומר שהחדשות האלה לא יהיו רלבנטיות. אני אומר, לעומת זאת, שאנשים מקבלים את החדשות שלהם כיום ממקורות שונים במידה דרמטית.

"הבה נתבונן בתפקידו של העיתון. כאשר גדלתי, הייתי פותח את הדלת בבוקר, ואוסף את העיתון ממפתן ביתי, כדי לדעת מה קרה. לא כדי להעמיק - פשוט כדי לדעת מה קרה. עכשיו אתה מקיש על מקלדת ונכנס לאתר רשת. ואם אינך מקיש, אתה צופה בחדשות הטלוויזיה במהלך ארוחת הבוקר. ואז, כמעט כבדרך אגב, אתה מדפדף בעיתון".

והוא הפך למיותר?

"אינני עוד ספק החדשות. לפיכך אני אינני עוד האיש הצריך לספר לצרכן על גיאורגיה. המידע הזה בא אליך ממישהו אחר - מן הטלוויזיה, או מן הרדיו, או מן האינטרנט. אתה כבר קיבלת את המידע הזה לפני שהגעת אל העיתון שלי. וזה נכון ב-85% מן המקרים. רק תראה כמה עיתונים נמכרים ברחוב, כמה אנשים אינם מתבוננים אפילו בעיתון עד שהם באים מן העבודה. אספקה של 'מידע שוטף' אינה עוד משימתי. השאלה היא, אפוא, מה העיתון מציע כדי שיוכל להאריך ימים? זו השאלה הכי בסיסית, והתשובה הכללית היא שעליי לשנות את מהות העיתון, כדי שישקף את פוטנציאל ההכנסות שלו, כדי שאוכל להרשות לעצמי לייצר אותו".

כיצד עושים את זה?

"זה מתחיל עם המלה 'מקומי', זה היתרון היחסי שלי, ושם צריכים העיתונים להתמקד. אין זאת אומרת שהם לא יכללו חדשות בין-לאומיות, או שימעיטו במיוחד מחשיבותן. המציאות היא שהעיתון אינו מספק עוד את החדשות השוטפות. הוא מספק צבע, הוא מספק רקע, בכמה מקרים הוא מספק העמקה, ובלבד שתצליח להביא אנשים לקרוא אותו.

"ביום האחרון של השבוע יש לך סיכוי גדול יותר להיקרא ממה שיש במהלך השבוע - ולכן אנחנו מקטינים את העיתונים בימים שני, שלישי ושבת. מדוע? כי איש אינו קורא אותם, ואיש אינו מפרסם בהם. אלה שלושת הימים המתים של השבוע, אבל הענף הזה מוסיף להדפיס אותם - ובשלושת הימים האלה התוכן תופס 80% מן השטח מפני שאין מודעות. זה הפסד עצום, והשאלה היא מה השימוש הטוב ביותר שאתה יכול לעשות בהכנסותיך. ואולי התשובה היא להזרים את הכנסותיך אל הזמנים שבהם יש דרישה למוצר".

אתה כבר החלטת, הלוא כן, שהיחס החדש בעיתוניך בין פרסומות לחומר אדיטוריאלי יהיה 50-50.

"אמת".

האם החלת את זה על כל עיתוניך?

"אנחנו בעיצומו של התהליך, כן".

"בורסה, אל תתמוטטי"

לא רק עיתונים קטנים מקבוצת טריביון כמו ה"אורלנדו סנטינל" או ה"סאן סנטינל", היוצא בפורט לודרדייל שבמרכז פלורידה, הכילו על עצמם את המינון שקבע בעל המאה. גם ספינות הדגל שטות בכיוון זה. שיקגו טריביון עבר מהפכה טיפוגרפית עד כי כמעט קשה לזהות אותו. יש בו הרבה-הרבה יותר חדשות מקומיות, ומעט-מעט חדשות בין-לאומיות. למעשה, מתעורר הרושם שבטריביון החדש יהיה מקום לגיאורגיה רק אם היא תוכרז רשמית לפרוור של שיקגו.

הראיון הזה יורד לדפוס בשעה שלוס אנג'לס טיימס עדיין לא נהפך על ראשו. כשטלפנתי אל זל השבוע לבקש עדכון, הוא אמר כמעט בקוצר רוח ש"האטנו קצת את השינויים בטיימס, אבל זה רק לזמן קצר מאוד". האם המשבר שפרץ בוול סטריט השפיע על העניין שלו בעסקי עיתונות? "אני עדיין אופטימי שהניסיון יעלה יפה", הוא משיב, אבל משתמט מדיון קונקרטי בסכנת התמוטטותם של עיתונים: "אין ספק שעסק העיתונים קשה ביותר, ולא תתקוף אותי תדהמה אם משהו מעין זה יקרה".

 סם זל ועיתוניו. איור ב׳ניו יורק טיימס׳, אפריל 2008 (צילום מסך)

בראיון במשרדו הבעתי באוזני דל את ההשערה שעוד מעט קט יחזו עינינו בטריביון ובטיימס, שיהיו שונים עד מאוד. "אני חושב שהם יהיו שונים, כן", הוא השיב.

הם אולי יגדירו מחדש "עיתונות".

"עכשיו אתה נשמע כמו עיתונאי".

אכן, והייתי שם הרבה זמן, אולי יותר מדי.

"הנה הסאן סנטינל החדש, פתח אותו".

אני פותח. בעצם אין לי צורך לפתוח. הסאן סנטינל מזנק אליי מן השולחן, ומכניס לי סנוקרת ישר בין העיניים. וואוו, אני אומר לזל, לקורת רוחו הגלויה, ראיתי את העיתון הזה בעבר. זה יוצא מן הכלל. זה אפילו אינו דומה במקצת. לא הייתי מכיר את העיתון - לא רק ממרחק של קילומטר אלא אפילו ממרחק של סנטימטר.

"זה מה שיקפוץ מן העמוד", הוא מכריז, ומדפדף. נדמה לי שאבהותו על המוצר הזה היא יותר מנומינלית. יש משהו בדפדוף הזה הרומז לי שהוא היה שותף לחבלי הלידה.

יפה מאוד, אני מחניף לו. סוף-סוף, איש לא אמר שעיתונים צריכים להיות מכוערים. "מודעה כנגד תמונה. אף מנוי אחד לא בוטל", מוסר זל דין-וחשבון קצר. הואיל וטריביון היא עכשיו חברה פרטית, הוא אינו צריך למסור את הדוח הזה לשום פגישה של בעלי מניות. "רק תראה כמה שזה שונה", ממשיך זל את הצגת הסנטינל.

העמוד הראשון של הסנטינל החדש כולל מינימום של טקסט. כותרת הגג שלו, מעל הלוגו של שמו המקוצר, היא פנייה נרגשת אל סופת ההוריקן הראשונה של העונה (Fay) לפסוח בטובה על דרום פלורידה. Stay Away Fay, אומרת הכותרת. לא, היא אינה חדשותית, אבל היא מייסדת אסכולה חדשה, האסכולה התפילתית. אכן, מדוע לא להכתיר את העמוד הראשון ביום שלאחר מפולת הבורסה הראשונה ב"בורסה, אל תתמוטטי"? וכן הלאה.

אבל מה שנכון נכון, הסנטינל החדש נראה הרבה יותר יפה. הוא כל-כך שונה, עד שאפילו את שמו אינני מצליח למצוא. רגע, מה קרה כאן, אני שואל, האם מישהו שכח לכלול את שם העיתון בעמודו הראשון? לא בדיוק. את השם החליפה אות S ענקית. זה עניין קצת משונה: אורזי מוצרים בכל העולם חושבים שהחלפת השם המלא בראשי התיבות, או באות הראשונה שלו, תעניק למוצר הישן נופך אופנתי, מתחדש, צעיר, נועז. מי בכלל זוכר את הפירוש המקורי של AT&T, או של HP. אפילו העיתון הוורוד-כתום הטוב ביותר בעולם, "פייננשל טיימס", שינה את שמו בסופי שבוע ל-FT. המוסף הזה, שאתם מחזיקים, החליט לפני ארבע שנים בדיוק, שהאות הראשונה של שם העיתון תספיק לו, ועוד באנגלית, G. העורכים אולי לא ידעו ש-G, באנגלית, כשהיא עומדת לבדה, היא כינוי לא-פורמלי לאלוהים.

לאחר שאני מתפעל בכנות מן האריזה החדשה אני מעיר לזל שלא כל יום מזמן דרמות כמו סופת הוריקן ממשמשת ובאה (כמובן, לא ידעתי שמכאן ואילך החדשות בארצות הברית ידלגו מסופת הוריקן לשרה פיילין, לסופת הוריקן, לליהמן ברדרס, לסופת הוריקן, למפולת הבורסה, להצלה הפיננסית הגדולה ביותר של כל הזמנים, למפולת הבורסה, להלאמת הבנקים, למפולת הבורסה).

מה יעשו עיתוניך כאשר לא יהיו להם דרמות, אני שואל אותו. האם הם יבדו את הדרמה, במיטב המסורת הטבלואידית? כפי שעושים אויביו המרים בסאן טיימס של שיקגו? להם יש טבלואיד, בעוד ששיקגו טריביון מופיע על מה שמכנים בעגת המקצוע "ברודשיט".

זל משיב קצת לא לעניין: "אתה צריך להבין שחלק מן הבעיה בשביל סאן טיימס היא שהוא נמצא באותה העיר יחד עם הטריביון. באורלנדו, או בפורט לודרדייל, אנחנו העיתון היחיד, כך שאנחנו מחליטים מה הנושא החשוב של אותו היום".

זה נשמע קצת כמו "המונופול העירוני" שגינית מקודם, אני מעיר לו, אולי שלא לצורך. "כן", הוא יורה ללא היסוס. "אבל זה מונופול על עיתון, שזה בערך כמו להיות הבעלים של פטנט על שוט להמרצת סוסי מרכבה" (באנגלית אמריקאית הביטוי Buggy Whips מסמל התיישנות חסרת תקנה של טכנולוגיה, י' ק').

אבל שמע-נא, ההצהרה הזו לבדה מעמידה את כל עבודתך באור אחר. אם זה מה שאתה חושב על ענף העיתונות, אם הוא שווה ערך לאמצעי עזר בענף תחבורה, שאיבד את חשיבותו לפני מאה שנה ויותר, ברור שאינך אופטימי מדי.

"להפך. היו אנשים שהסבו את שוטיהם למפתחות, והמפתחות התניעו מכוניות. יש הבדל גדול בין שוט למפתח, אבל שניהם הניבו אותה תוצאה: תנועה. האם אני שוב סובטילי מדי?"

העיתונאים נלחמים במו"ל

כאשר נטל את המושכות - אם גם לא את השוט - זל הזמין את שותפיו הנומינליים בטריביון, הלוא הם 18 אלף שכיריו, להשיא לו עצות איך להיטיב את המוצר. הוא פתח לשם כך אתר רשת, talktosam.com, וקיבל כמעט 5,000 מסרים. הוא מעיד כי קרא "כל אחד מהם", והשיב על "כל אחד מהם". אחר כך הודיע שמספיק, הרעיונות הועברו אחר כבוד אל "בנק רעיונות אינטראקטיבי", שהטריביון יצר ברשת האינטרנט הפנימית שלו.

"אני מוסיף להיות פתוח לכל מי שרוצה לדבר איתי", מסביר זל, "אבל רעיונות צריכים להישלח אל בנק הרעיונות". אגב, אל תטרחו לבדוק את כתובת הרשת, היא שייכת עכשיו למעצב גרפי מסאו פאולו, ברזיל, ששמו הנפלא הוא סמואל ורצ'לר אבאטזואולו.

היחסים בין זל לעובדיו, בייחוד בלוס אנג'לס טיימס, אינם מתייחדים באהבה ממבט שני, או אפילו שלישי. איש כמובן לא היה רשאי לצפות לאהבה ממבט ראשון. חספוסו של זל גובל בגסות רוח. מלים שדוברי אנגלית מונים בהן "ארבע אותיות", אשר גם עיתונים חסרי עכבות נמנעים מלהדפיסן, ניתזות משפתי זל פעם אחר פעם כדי לתאר את מבקריו. אילו הראיון הזה היה מועבר בשידור חי, חלקים שלו היו צריכים צפצופי רקע, או היו מחייבים אזהרה מוקדמת.

יחסיו עם עובדיו בלוס אנג'לס סבלו מחילופי עורכים ומו"לים מהירים (המו"ל מינה עורך ראשי חדש בפברואר, והודח בעצמו שישה חודשים אחר כך), מן השמועות על מכירת בית המשרדים של הטיימס, ומן ההחלטה לסגור את מוסף הספרים השבועי של העיתון. הטיימס, יש להדגיש, הוא העיתון החשוב ביותר בארצות הברית "מערבה מנהר המיסיסיפי", אבל הוא אולי הביטוי המובהק ביותר של משבר העיתונות. מאז ימי שיאו, בתחילת שנות ה-90, תפוצתו פחתה מ-1.1 מיליון עותקים ביום ל-780 אלף. גל פיטורים בעיתון נעשה ידיעה כמעט שגרתית, הרבה לפני בואו של זל.

עורכי הטיימס והטריביון חזרו ופרסמו מכתבים חריפים למערכת נגד זל, משהו שכנראה רק עיתונים אמריקאיים מסוגלים לעשות. מכתב בטריביון, בתחילת אוגוסט, הזהיר את זל מפני "מהומות רחוב אלימות", אם ירשה את שינוי שמו של ריגלי פילד. מכתב בטיימס בתחילת יולי הכריז כי רק שאלה של זמן היא לפני שזל יהרוס את העיתון. הוא "האיש הבזוי ביותר בשיקגו" (כך ממש, שחור על-גבי עיתון בלוס אנג'לס). "האם שום דבר אינו מקודש? הנח-נא לבניין הטיימס, מר זל. אתה אינך יכול לקחת אותו איתך". מכתבים נרגשים הופיעו גם כדי למחות על סגירת מוסף הספרים, כולל מכתב אחד בחתימת חמישה עורכים לשעבר של המוסף.

התקוממות עיתונאים לא התחוללה, אבל בספטמבר, כמה עיתונאים של הטיימס ועיתונאים לשעבר הגישו תביעה נגד חברת טריביון בבית משפט מחוזי בלוס אנג'לס. אחד מהם הוא בעל טור פופולרי לענייני רכב, חתן פרס פוליצר היוקרתי; אחר הוא מי שהיה ראש המשרד של העיתון בוושינגטון. התובעים מאשימים את זל ואת קודמיו בהנהלת הטריביון ב"ניהול פוחז", ההורס את ערכה של החברה. לא קשה לנחש מה היה לזל להגיד בדלת אמותיו. בפומבי הוא אמר שהוא "מזועזע" מן התביעה, המלאה "האשמות קלות דעת ומחוסרות יסוד".

 היריב הגדול, ׳שיקגו סן טיימס׳, מדווח על ״מהומה במגדל״, לאחר ש׳טריביון׳ עתרה למעמד של פושטת רגל כדי להיחלץ מידי נושיה, דצמבר 2008. זה היה סוף ההרפתקה של זל בתקשורת

אני לא העורך

אפשר לחבב את סם זל. הוא אינו מתנשא, גם כשהוא מעליב. הוא אמנם חושב שהכסף מעניק לו את הזכות להניח שהוא צודק - "כמה שאנשים היו אומרים לי, 'אתה טועה, סם', 'אתה אינך מבין, סם', ותראה איפה אני ואיפה הם" - אבל הוא חסר כל גינונים של כוח. בוודאי אי-אפשר לטפול עליו סנוביזם מכל סוג שהוא.

הוא מטעים את שיעור ריחוקו מכל רמז של אליטיזם, למשל, כשאני שואל אותו מדוע אין הוא מוכר את עיתוניו לאנשים המוכנים לשאת את הפסדיהם "מפני שהם מאמינים בעיתונות". אל נכון המיליארדר ההוליוודי דיוויד גפן היה מוכן לעשות את זה בשביל ה"לוס אנג'לס טיימס"; מורט זקרמן (זאת אומרת, צוקרמן), איל הנדל"ן, עושה את זה בשביל ה"דיילי ניוז" של ניו יורק; רופרט מרדוק עשה את זה הרבה שנים בשביל המפסידן הכרוני, ה"ניו יורק פוסט"; אל ניוהארט, יושב ראש Gannet לשעבר, עשה את זה הרבה שנים, בהפסדים איומים, בשביל USA Today. מדוע סם זל אינו מניח אפוא את הבעלות על עיתונים לאוהבי עיתונים?

הוא מוכן לשאלה הזו. הוא להוט לשאלה הזו. אילו היה בו משהו אבירי, הוא היה מתכופף להרים את הכפפה לפני שהוא שולף את החרב. בהיעדר שולחן עגול הוא מסתפק בסרקזם. מפלים של סרקזם נוטפים ממנו כשהוא משיב בשקט (הוא לעולם אינו מתקרב אפילו להרמת קול), "אה, אני מבין, אז מנקודת המבט שלך עליי למכור את הלוס אנג'לס טיימס למישהו שיש לו אינטרס עצמי עמוק לסבסד אותו, ולשלוט במדיניות האדיטוריאלית שלו".

זו נקודה טובה.

"סליחה?"

זו נקודה טובה.

"זה הרבה יותר מ'נקודה'. עכשיו אנחנו מגיעים אל הגרעין הקשה: האם העיתון יהיה זירתם של האליטיסטים? אני מולטי-מיליארדר, או-קיי? למה שאני לא ארים את הטלפון, ואתקשר אל דסק החדשות, ואגיד להם, אני לא אוהב את זה שאתם תומכים באובמה, או אני לא אוהב את זה שאתם תומכים במקיין".

איך אתה עומד בפיתוי?

"ללא כל קושי. מפני שברגע שאני אעשה את זה, המשחק ישתנה".

אולי לא החזקת בשליטה זמן ארוך מספיק. אולי בבוא היום תרגיש יותר מוטיבציה לנקוט עמדה.

"אני לא חושב ככה. וזה קשור במי שאני, ואיפה אני מעדיף להשתמש בהשפעתי".

אמרת פעם שכאשר אתה מדפדף ב"ניו יורק טיימס", ואינך יודע באיזה עמוד אתה, לעתים קרובות אתה מתקשה להבחין בין ידיעה חדשותית לבין מאמר דעה. אם תתקל בעיתון בבעלותך במקרה כזה, אמרת שתצרח.

"אני אצרח על העיקרון, לא על התוכן. אינני מטפל בתוכן, זה לא העניין. אבל אמרתי שאף כי אין לי עניין במדיניות העריכה, יש לי עניין מובהק ברלבנטיות ובאמת. ואהיה מוטרד מאוד אם עיתוניי ידפיסו חצאי-אמיתות".

זל אומר כי אין עניין הרחוק ממנו יותר מאשר "הרעיון שאיש יחיד, רק מפני שהוא במקרה עשיר, והוא במקרה הבעלים של עיתון, יגיד 'עשו ככה' או 'עשו אחרת' - זה לא מה שאני, וזה לא מה שהייתי רוצה להיות".

האם אני מבין אותך נכון? נדמה לי שאתה, לפחות במשתמע, מבקר את המבנה של עיתונים רבים בארצות הברית. ה"ניו יורק טיימס" מנוהל באופן הזה, גם ה"וושינגטון פוסט". בשניהם, המו"ל הוא הקובע את המדיניות האדיטוריאלית, לעורך הראשי אין אפילו דריסת רגל בעמודי המאמרים. אבל אתה אינך חושב שעניין טוב הוא שלמו"ל תהיה השפעה כה גדולה.

"לא יעלה על דעתי לשפוט מישהו אחר. ואינני שופט".

דבר-נא אפוא על התופעה.

"השאלה שאתה הצגת לי היא מדוע אינני מוכר את העיתונים לאנשים המוכנים לסבסדם, תמורת הזכות לכפות את דעותיהם. זה מה ששאלת אותי".

לא בדיוק.

"מה שאני אומר לך הוא פשוט מאוד: אתה יכול לנהל את זה כעסק, ולקוות שתיווצר סביבה שתהיה פתוחה לחלוטין לרעיונות ולכיוונים, או שאתה יכול להפוך את העיתון לשופרו של איש יחיד".

וכך אמנם נוצרו עיתונים באמריקה, וכך נוהלו במשך עשרות שנים.

"אכן, וראה-נא איזו הצלחה הם נחלו".

אבל הם היו עטורי הצלחה בשיא כוחם.

"כאשר היו מונופולים".

לניו יורק היו פעם חמישה עיתונים יומיים, ואף על פי כן הניו יורק טיימס היה משכמו ומעלה מעל כולם.

"לא היה אז אינטרנט, לא היה רדיו, לא הייתה טלוויזיה. או שהרדיו עתה זה התחיל. אבל העיתונים היו מקור המידע העיקרי. וזה היום לא קיים".

האם אתה היית מייעץ לעורכיך להקטין את המינון של דעות בעיתוניהם? אני מבין שאינך רוצה לכפות. אבל אילו התבקשת, ההיית מייעץ להם להנמיך את הטון, להקטין את הדגש על הבעת דעות?

"אני חושב שיש מקום חיובי מאוד לדעות: רשימות מול-אדיטוריאליות מכותבים חיצוניים, מאמרים אדיטוריאליים מן המערכת. כשהם נעשים כהלכה, הם יוצרים אזור של שני עמודים מרבי דעות".

זל תומך במקיין, העיתון באובמה

אני שואל אותו על המסורת האמריקאית המיוחדת מאוד, שכמעט אין מושלה בארצות הדמוקרטיות: הזיהוי האדיטוריאלי המלא של עיתון עם מועמדים פוליטיים. עיתונים מייעצים לקוראיהם בגלוי בעד מי להצביע, בכל רובד, לא רק נשיאות, אלא מושלים וסנאטורים וחברי מועצות מקומיות וחברים בוועדי הורים.

הלוס אנג'לס טיימס, למשל, תומך בהתלהבות עצומה בברק אובמה. אני מתקשה להיזכר אימתי ראיתי התייצבות כל-כך בוטה של עיתון לטובת מועמד פוליטי. הטריביון, לפחות היסטורית, תומך במועמדים רפובליקניים, אולם בשיחתנו באוגוסט זל אמר לי כי הוא "מוכן לשים הרבה כסף" שהטריביון יתמוך השנה באובמה, בן שיקגו הראשון שנשקף לו סיכוי טוב להגיע לבית הלבן. הוא צדק. הטריביון החודש שבר מסורת של 161 שנה, ויעץ לקוראיו להצביע בעד המועמד הדמוקרטי לנשיאות. זל לא הכשיל את המהלך הזה, אף כי הוא עצמו מעדיף בגלוי את מקיין.

מה דעתו, אני שואל את זל, האם זיהוי פוליטי של עיתון מניח את דעתו? "לא בדיוק", הוא אומר. "אם נחזור אל קבוצות המיקוד שעליהן דיברנו, כל אחד ממשתתפיהן אמר, 'העיתון יותר מדי שמאלי בשבילי'. זה מה שקוראינו אומרים, לקוחותינו, כולם אומרים את אותו הדבר. זה יותר מדי שמאלי קיצוני בשבילי. אני מעדיף מאמרי מערכת מרכזיים, לא ימניים. העיתון אינו משקף את מי שאני".

זל אינו קנאי ימני. במערכת המושגים המורכבת של הפוליטיקה האמריקאית, אי-אפשר להעמיד אותו בימין חברתי או "תרבותי" (לקטגוריה "ימין תרבותי" נכנסים עניינים כמו הפלות מלאכותיות, נישואים חד-מגדריים וכו'). אבל אי-אפשר לטעות כלל בהעדפותיו המפלגתיות. בדיקת תרומותיו למועמדים פוליטיים בשלושים השנה האחרונות מראה תמיכה עקיבה למדי ברפובליקנים. מפעם לפעם הוא גם תמך במועמדים דמוקרטיים, אם מפני שהם באו מאילינוי מדינתו, ואם מפני שלפעמים כדאי לרכוש דריסת רגל גם מעבר לגדר.

בשלב הבחירות המקדימות לנשיאות הוא תרם את המקסימום המותר - 2,300 דולר - גם לאובמה, גם למקיין. אבל התרומה לאובמה ניתנה עוד בפברואר 2007, כאשר הוא עדיין הצטייר כמועמד כמעט-אקזוטי, עם סיכויים מוגבלים. זה היה מעשה של לוקאל-פטריוטיזם מצד איש שיקגו יותר מאשר תמיכה בשאיפתו של סנאטור מתחיל להיות מנהיג העולם החופשי. שלושה שבועות אחר כך, במארס 2007, זל תרם אותו סכום עצמו למסע הבחירות של רודי ג'וליאני. לעומת זאת, זל תרם 20 אלף דולר בחודש מאי השנה למשהו המכונה "הוועד לניצחון מקיין". הוא אינו מתנדב לדבר על דעותיו הפוליטיות, וחלק ממה שהוא אומר הוא אוסר עליי לצטט. אחר כך הוא מבקש ממני להימנע מלצטט גם את מה שלא אסר עליי מלכתחילה לצטט. "אני לא איש פוליטי", הוא אומר לי.

הוא כמובן איש פוליטי. תרומותיו מעידות על פוליטיותו. הדברים שהוא אומר לי שלא לציטוט מדברים בעדם. הם נחרצים, הם דרמטיים, הוא חושש מפני הבאות, ויש לו עצות דיסקרטיות ודיסקרטיות פחות. מותר לי להגיד שהוא מעדיף את מקיין, אפילו מעדיף מאוד. כשאני מטלפן אליו לפני פרסום הראיון לבקש עדכונים הוא מוכן רק להגיד שגם הוא רואה את הסקרים, והוא יודע שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו של מקיין.

נאמן לישראל, משקיע בברזיל

אף כי הוא נושא בתואר "צ'יף אקזקיוטיב" של חברת טריביון, זל לא פנה עורף לעולם שבו עשה כל-כך הרבה חיל: נדל"ן. האם הוא שותת דם, כמו ענף הנדל"ן בכלל? נהפוך הוא. "אינני בעסק של בתים חד-משפחתיים, ומעולם לא הייתי", הוא משיב. "אם אתה מתכוון לנדל"ן המסחרי, במידה שאני נמצא בו, אני המאושר באדם, עם המספר הגדול ביותר של דירות להשכרה בארצות הברית, תפוסה של 96%, תזרים מזומנים נפלא, העולם נהדר. אנחנו עושים הרבה נדל"ן בין-לאומי, אנחנו עושים חיל, אנחנו מאושרים". טוב לשמוע על נירוואנה כזאת מחוץ למקדשים בודהיסטיים. אבל מוטב להזכיר שהדברים הללו נאמרו לפני הדרמה הפיננסית של אמצע ספטמבר. האופוריה שלו פגה במידה רבה.

זל נכנס לעסקי נדל"ן בארצות רחוקות. ברזיל וגם הפדרציה של האמירויות עומדות בראש מעייניו, או סמוך להם. שיחתנו הופסקה רק פעמיים, על-ידי שני מטלפנים מברזיל. זל השקיע עשרות מיליוני דולרים בברזיל בשנה שעברה, בשותפות עם רשת הקניונים הגדולה ביותר שם. הוא מאמין נלהב בברזיל, ונשמע אומר שכלכלתה תהיה גדולה אפילו יותר מזו של סין. עם המטלפנים הברזילאים שלו הוא קבע פגישה באבו דאבי - מקום סביר, בדיוק באמצע הדרך משיקגו אל הירח. העיתונות הפיננסית בברזיל דיווחה לאחרונה שזל מביא איתו כסף מן המפרץ הפרסי אל שוק המקרקעים הברזילאי. פרשן פיננסי אחד באמריקה הלטינית כתב על כניסתו של זל לברזיל: "הוא כמו ביל גייטס. הוא כל-כך אגדי בענייני נדל"ן, שהכול ילכו בעקבותיו".

השקעות בישראל? לא באמת. אני מזכיר לו שהוא קנה פעם 5% מבנק ההשקעות תמיר-פישמן. הוא מחייך בנימוס, ואומר שזה "לא משמעותי". הוא השקיע לעומת זאת בתוכנית מינהל העסקים של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במימונו הנדיב, המכון לוקח מדי שנה 25 סטודנטים צעירים, ושולח אותם אל העולם האמיתי, כדי לחזות על בשרם את התנהגות השוק החופשי: איך להקים חברה, איך לממן אותה, איך לנהל אותה. "הצלחה כבירה", הוא אומר.

הוא מתעניין במזרח התיכון יותר ממה שהתעניין בעבר. האמירויות הן עניין אחד. בן שיחו הקבוע הוא נסיך הכתר של אבו דאבי. משם, זה לא כבר, הוא טס לאירביל, בירת האוטונומיה הכורדית בעיראק, "כדי לעשות קצת מהומה". הוא התרשם מאוד מן התנאים שם, ויצא בתחושת ביטחון שעתידה של צפון עיראק, ושל "עיראק בכלל", לפניה, "וזה טוב מאוד לישראל". הוא גם השקיע בצינור הגז המצרי, שיסיק הרבה תנורים בישראל.

אין לו תוכניות השקעה בנדל"ן ישראלי, אם כי "קודם כול, אני יהודי. נאמנותי למדינת ישראל טבועה בדמי". הוא יודע על השקעותיהם של שלדון אדלסון ושל רון לאודר בשינוי דעת הקהל הישראלית, הראשון באמצעות עיתון והשני באמצעות מכון מחקר. אבל הוא מגיב כמעט בביטול: "אני חושב שלחמישה מיליון יהודים יש חמישה מיליון דעות, וספק בעיניי אם השקעה בהשפעה על דעותיהם תניב איזושהי הצלחה". האם הוא השתעשע אי-פעם במחשבה להיות מעורב בחיי ישראל, מעבר להצעות עסקיות? התשובה ההחלטית היא "לא".

אני מתקשה להתאפק משאלה קצת שבטית. לפני הראיון איתו - אני אומר לו - צעדתי אל מגדל הטריביון, ועמדתי לרגליו, וזקפתי את ראשי בזווית החדה ביותר כדי למדוד אותו במלוא אורכו. וחלפה בי מידה של התרגשות. זה בית מקדש של עיתונות, היכל של היסטוריה. אבל היסטורית, זה גם העיתון שהיה מזוהה יותר מכל עיתון אחר עם תחושת סלידה של אליטה נוצרית פרוטסטנטית כלפי היהודים באמריקה. יהודים לא היו קוראים את הטריביון, וכמובן לא היו כותבים בו. עורכו הראשי האגדי, רוברט מקורמיק ("הקולונל"), האיש שנתן לו את תווי פניו ואת מעמדו, היה רב התנגדויות: הוא התנגד לפרנקלין רוזוולט ול"ניו דיל", הוא התנגד לכניסת אמריקה למלחמת העולם השנייה (היה ממייסדי "אמריקה תחילה", ארגון שכמה ממנהיגיו האשימו את היהודים שהם "דוחפים את אמריקה למלחמה"), הוא התנגד לייסוד האו"ם. בעל טור בעיתון יהודי מקומי בשיקגו כתב שבטריביון הייתה "תקרת בורשט עבה" (על משקל "תקרת הזכוכית" נגד התקדמות נשים), אשר מנעה עליית יהודים.

איך אתה מרגיש בהיותך הבעלים של עיתונו של קולונל מקורמיק?

"משעשע למדי, הלוא כן".

אני תוהה מה מקורמיק היה מרגיש אילו ידע שאיש נדל"ן יהודי הוא הבעלים של פנינתו.

"אני מניח שהוא היה מתהפך בקברו, ומתהפך, ומתהפך. אבל אני מתכוון לנסוך בו גאווה".

העיתון שסימל אולי יותר מכל עיתון אחר את הסלידה מפני יהודים באמריקה.

"כן. מדהים, הלוא כן".

ההיו אילו טונים סמויים של אנטישמיות או לפחות של אי-נוחות כאשר קנית?

"אפס".

האם אתה זוכר זמנים שבהם יהדותך הייתה לך למכשול?

"אתה מתכוון בעסקים?"

בעסקים.

"מעולם לא. נולדתי כמעט מיד לאחר שהוריי הגיעו לכאן, ב-1941, ומעולם לא חשבתי את יהדותי לאבן ריחיים. כדי ליפול קורבן לאנטישמיות, אני חושב שצריכה להיות אצלך דרגה של נכונות ליפול".

אבל אם דלתות נטרקות בפרצופך.

"אני מצליח לא רע בכניסה דרך דלתות".

מפולין לאמריקה דרך יפן

זל הוא כמובן קיצור של שם מן העולם הישן, Zielonka. הוריו ואחותו הקטנטנה עזבו את פולין "ב-31 באוגוסט 1939", כאשר הטנקים הגרמניים כבר חיממו את מנועיהם לקראת הפלישה. זל עונד צמיד זהב, משובץ יהלום, על פרק כף ידו. "אתה רואה את היהלום הזה", הוא אומר, "אמי החביאה אותו באחת מנעליה של אחותי בת ה-3. היא גם תפרה פיסות זהב אל בגדיה". כך הם התגלגלו במשך 21 חודש, מן הגבול הגרמני אל ליטא, ומליטא, בחסות קונסול יפני מחסידי אומות העולם, דרך מוסקבה וסיביר והמזרח הרחוק אל יוקוהמה, יפן. ביוקוהמה, בתחילת 1941, אמו הרתה. במאי 1941 הגיעו הוריו לארצות הברית, וכעבור חודשיים נולד סם.

טיפה סרוחה ביוקוהמה אינה נרשמת בביוגרפיה. הוא יליד אמריקה, אבל בהרבה מובנים הוא חי חיי מהגר יהודי מפולין. פעם אחרת, למראיין אחר, הוא אמר שמנוסתם הנואשת והנועזת של הוריו לימדה אותו שני לקחים: אחד, בעולם יש הרבה "מקומות לא טובים"; שני, הוא יודע להעריך את אמריקה אולי יותר מהרבה אחרים. והוא מוסיף לנדוד.**