האגדה המערבית

הפעם האחרונה שבה חגגו לסופרת נעמי פרנקל יום הולדת, הייתה לפני 78 שנה, בברלין - עיר הולדתה, כשהייתה בת 12. האווירה אז, היא משחזרת השבוע בשיחה עם תרבות "גלובס", לא הייתה חגיגית כלל וכלל. אביה שכב בחדרו, על ערש דווי, הנאצים היו בדרכם לשלטון. זמן קצר קודם לכן צפתה בהיטלר נואם בפני המון משולהב.

ביום חמישי האחרון, לראשונה אחרי הרבה מאוד עשורים, חגגו לה קרוביה יומולדת 90. האווירה מרוממת נפש, היא אומרת, כשאת סלון ביתה שבשערי תקווה שבשומרון גודשים חברים רבים: דתיים מהיישוב היהודי בחברון לצד עיתונאים, סופרים ופרופסורים חילוניים. בעיקר חברים קרובים אשר מלווים אותה מזה שנים ארוכות, עוד מהימים שבהם פרנקל הייתה אישיות ספרותית מהוללת ונערצת, מהחשובות שפעלו בישראל. אלה המשיכו ללוותה גם אחרי שהוקצתה מחמת מיאוס והוחרמה על-ידי רוב חבריה הסופרים, חלקם חבריה הטובים ביותר, לאחר שב-1982 חצתה את הקווים ועברה להתגורר בקריית ארבע, הסמוכה לחברון.

החרם היה חריף ואכזר, הן במישור האישי והן במישור המקצועי. המיליה הספרותי, שאליו השתייכו בכירי הסופרים, ביניהם עמוס עוז ואהרון מגד, הוקיע אותה והקיא אותה מתוכו. תדמיתה הושחרה. אנשים שעד לפני שעה היו לה חברי נפש, הפנו לה גב. החרם, שהחל לפני חצי יובל, נמשך עד היום, ושמה של פרנקל נמחק ממפת הספרות העברית, לפחות בתודעה הציבורית והתקשורתית.

מסמר הבוהמה האינטלקטואלית

העיתונאי ואיש הטלוויזיה הוותיק יעקב אחימאיר, חבר קרוב, לא שוכח את אותם ימים, וכמו פרנקל, הוא גם לא סולח. אחימאיר: "מה שהרתיח אותי אז ומרתיח אותי גם היום, זה החרם שהטילו עליה סופרים שהיו ידידים שלה. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל כל הברנז'ה התל-אביבית החרימה אותה, כולל אנשים שמתיימרים להיות ליברליים, סובלנים לריבוי דעות. פרנקל היא סופרת נחשבת, זכתה בפרסים ספרותיים על יצירותיה. היא ראויה לפרס ישראל על מכלול יצירותיה. אבל חבריה הסופרים לא יכלו לסבול את ההקצנה שלה. זה משהו נורא, מה שקורה בחברה שלנו. אני מעריך אותה גם על העובדה שגם בבדידות הכי גדולה, היא מעולם לא נשברה מול החברה שהייתה לה פעם".

העיתונאי והסופר מאיר עוזיאל, שנכח גם הוא באירוע לכבוד יום הולדתה, סיפר על מפגש שנערך לפני כשנה וחצי ברוסיה בין סופרים ישראלים ובין הקהל המקומי, ובו נכח גם הסופר עמוס עוז. האחרון, מספר עוזיאל, ביקש להיפגש עם פרנקל. עוזיאל חושב שמדובר היה בסוג של צביעות מצדו של עוז, שהיה, לדבריו, בין אותם סופרים שהטילו עליה חרם. עוזיאל מספר שפרנקל לא בדיוק קפצה ממקומה בשמחה למשמע הבשורה, אך לבסוף היא נאותה ללחוץ את ידו.

עמוס עוז סירב להגיב לדברים.

פרנקל: "ב-1982, כשעברתי ליהודה ושומרון, פרסמו ב'ידיעות' וב'מעריב' מאמרים נוראיים נגדי. אנשים שהייתי איתם ביחסים טובים, ששנים הכרתי אותם הוקיעו אותי. הציפו אותי טלפונים מאיימים: 'את תמותי, את תשלמי ביוקר על זה'. אני זיהיתי חלק מהקולות, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר".

מעמדה של פרנקל לפני החרם היה רם. היא סימלה עבור רבים את הישראלי החלוץ, ה"צבר". פרנקל שלפני החרם הייתה קיבוצניקית פטריוטית, שנמלטה מגרמניה הנאצית טרום פרוץ מלחמת העולם השנייה הישר לזרועותיה של החברה הקיבוצית הישראלית. תחילה חייתה במשמר העמק, משם עברה ל"בית אלפא" ולאחר מכן לירושלים. היא הצטרפה להגנה, סייעה לעולים חדשים להתאקלם. בין לבין, בעתות מלחמה, התגייסה לצה"ל, כדי לסייע במשימות שונות בשדה הקרב. פרנקל מספרת שבמלחמת השחרור שימשה כקשרית, ונאלצה לרוץ בחזית, בין כדורים שורקים ובין פצועים לחללים. את תעלת סואץ הכירה מקרוב: ב-1969 גויסה לקומנדו הימי כתחקירנית, ודיווחה מהתעלה מדי יום. "הייתי בשטח, במקומות שחיילות לא הגיעו לשם", היא אומרת. כשלא היו מלחמות, היא הקדישה שנים רבות לפעילות חברתית, הדריכה נוער שעלה לארץ בעליות השונות.

בשנות ה-60 וה-70, פרנקל הייתה מסמר הבוהמה האינטלקטואלית הירושלמית. שכונת רחביה של מחצית המאה החולפת הייתה מעוז אנשי הרוח והספר של ישראל. שם הכירה את בעלה המנוח, ישראל רוזנצוייג, ממנהיגיה של תנועת הקיבוץ המאוחד. שם גם פגשה את בכירי הפוליטיקאים ואת מי שנחשבו כבר אז לנפילי השירה והסיפורת הישראלית.

פרנקל גם הייתה מבאי ביתם של הנשיאים יצחק בן צבי וזלמן שזר, של לאה גולדברג ופנחס רוזן והייתה חברת נפש של לוי אשכול וש"י עגנון. ספרה הראשון, "שאול ויוהאנה", רומן בן שלושה חלקים על אהבה בצל עליית הנאצים לשלטון בברלין שבגרמניה, יצא לאור בספריית הפועלים ב-1957, והפך להצלחה מזהירה. שני ספריה הבאים, "דודי ורעי" (1975) ו-"כמו צמח בר" (1981), יצאו ב"עם עובד".

מאסה בגיבורי הדור

מאז בנתה את ביתה מעבר לגבולות הקו הירוק והקצינה דעותיה, ספריה לא זכו כמעט לחשיפה בכלי התקשורת המובילים. "ברקאי" יצא ב-1999 תחת הוצאת "גפן" האלמונית יחסית, וכמוהו "פרדה" מ-2003, האחרון שכתבה.

את סיבת השינוי שעברה היא מייחסת לתקופות האחרונות בשירות הצבאי שלה, שבו עסקה בחומרים מסווגים ורגישים ביותר. אז איבדה באופן מוחלט את האמון בהנהגה היהודית ובראשי הצבא.

במלחמת יום הכיפורים, כשהיא כבר קצינה בדרגת רב-סרן, חצתה פרנקל את תעלת סואץ עם לוחמי השייטת. שנתיים לאחר תום המלחמה, בשנים 1975 ו-1976, שקדה על כתיבת קד"ם המפקד - ראשי תיבות של: קיצור דיוני מטה, ובו פרשה על פני 800 עמודים את עיקרי מהלכי המלחמה מאחורי הקלעים, בכללם פרוטוקולים סודיים וסיכומי מפגשים בשטח עם חיילים ועם דרג הפיקוד הגבוה ביותר. פרנקל: "הייתי עדה לדברים נוראיים שקרו, זה הוריד עבורי מהפרק את כל גיבורי הדור. דיין, פרס, כולם".

לאחרונה פנתה פרנקל לצה"ל בבקשה לעיין שוב בקד"ם המפקד של יום הכיפורים, לצורך ביוגרפיה שכותבת עליה בימים אלו, ד"ר ציפי כוכבי-רייני. בצה"ל השיבו לפנייתה בשלילה.

אף שכתיבת הביוגרפיה של פרנקל נמצאת בשלב מתקדם יחסית, יידרש עוד זמן כדי להביא את היצירה לכדי סיום. פרנקל מספרת שהביוגרפיה מעמתת אותה עם פרקים בחייה שמקשים עליה להתמודד עמם שוב. חלקם, אישיים באופן מיוחד, קשורים ליחסיה עם בתה, ולא ייכללו בספר. חלקים אחרים, מחזירים אותה לילדותה בגרמניה הנאצית, למשפחתה שהתפוררה ככל שהנאצים ביססו את כוחם. פרנקל: "אבא שלי היה גרמני נלהב. קצין בצבא הגרמני, שייך לחברה האריסטוקרטית הגבוהה. אימא שלי הייתה יהודייה. העלייה הנאצית לשלטון הרגה אותו. הוא הסתיר את עובדת היותנו יהודים. גם סבא שלי נשבר. הוא התאבד. לא לקח לפה אוכל, לא רצה לחיות יותר. שבועיים אחרי זה הוא נפטר".

תגובת אהרון מגד: "הטענה שאני החרמתי את פרנקל נובעת משגעון הרדיפה שלה. זה נדמה לה. אולי לא כתבו, אולי לא העריכו, אבל זה לא נכון שהחרימו. על מה יש לשנוא אותה? על זה שהיא עברה לשטחים? אין לי עסק איתה, אף פעם לא היינו חברים קרובים. היא הייתה באה לת"א, וכמו עם כולם שבאו, היינו נפגשים. אבל לא משהו אישי". *