קברת אותם, סם

פעם, לפני הרבה מאוד זמן, בתקופה אחרת בהחלט - זאת אומרת בחודש אוגוסט שעבר - נסעתי לשיקגו לראיין את סם זל, איל הנדל"ן, מיליארדר במו-ידיו. הוא מכר את רוב נכסי המקרקעים שלו בתחילת 2007, ונכנס לעסקי מו"לות. פתאום הוא נעשה היושב ראש של טריביון, קבוצת המדיה הגדולה ביותר בארצות הברית, עם נכסים של 8 מיליארד דולר. למרותו סרו עשרה עיתונים יומיים, תחנות רדיו וטלוויזיה, ערוץ כבלים, אתר אינטרנט מצליח, ואפילו קבוצת בייסבול מפורסמת.

רציתי לשמוע מפיו מדוע החליט להיכנס לעסקי עיתונים יומיים. הם עמדו בסימן ירידה תלולה הרבה לפני המשבר הפיננסי. סם זל אמר - ואני מודה שהתענגתי על הצלילים - שהוא נמצא שם מסיבה פשוטה מאוד: הוא רוצה לעשות כסף, והוא בטוח שאפשר לעשות. הוא לא הבין בעיתונות, הוא אפילו לא אהב אותה במיוחד. אבל יצאו לו המוניטין של "המרקד על קברים". סם זל רואה גוויה - אמרו עליו - ומיד נמשך אליה, ולבסוף מקים אותה על רגליה. "לא תמיד", הוא הודה, "לא תמיד".

הרבה מאוד זמן אחר כך, בעידן אחר בהחלט - זאת אומרת כעבור ארבעה חודשים - זל הלך לבית המשפט כדי להתחיל הליכים של פשיטת רגל. האיש שהעמיד פעם את סוד ההצלחה בעסקים על שתי מלים - תזרים מזומנים (Cash flow) - נמצא סמוך מאוד אל סוף התזרים שלו. בחודש יוני ממשמש ובא תשלום ריבית של 593 מיליון דולר (על חוב של 12.5 מיליארד דולר).

זל ידע שמשהו מעין זה עלול לקרות, אבל הוא לא הניח ששפל כלכלי עומד להתחיל. באוגוסט, רק חודש אחד לפני ההתמוטטות הפיננסית, הוא דיבר במידה של אופטימיות על המצב. הוא ניער את עיתוניו במידה שלא נוערו מעולם. הוותיקים שבקוראיהם לא היו מזהים אותם ברחוב. אחד מהם, ג'וזף אפסטין, מסאי יהודי רב הומור משיקגו, נאנח בשבוע שעבר (ברשימה ב"וול סטריט ג'רנל"): "כאשר אני קונה בימים האלה עותק של ה'שיקגו טריביון', יש לי ההרגשה שאני מחזיק את מהדורת החדשות המקומית בטלוויזיה, וזו אינה הרגשה טובה".

זל אמר, בראיון איתו, שעיתונים מוכרחים להתרגל למעמדם החדש. הואיל והם אינם עוד ספקי המידע העיקריים, בוודאי לא היחידים, מוטב שיוותרו על ההתיימרות לדווח על הכול. הוא החליט על דיאטה: קודם כול, יהיה יחס קפדני של 1:1 בין כל עמוד של חומר מערכתי ובין פרסומות. בהכרח, ההקפדה הזו תפחית את השטח המערכתי. במה שיישאר, חדשות מקומיות יצטרכו לתפוס את מקומן של חדשות ארציות ובין-לאומיות. יהיו יותר תמונות, תהיה גרפיקה מושכת עין.

אכן, אין כל סיבה שעיתון לא ישרת את צורכיהם העיקריים של קוראיו. אין גם כל סיבה שעיתון לא יהיה מושך עין. ואם הדיאטה הזו תשרת את המטרה החשובה ביותר - הארכת תוחלת החיים של העיתון - גם האיסטניסים הגדולים ביותר יצטרפו אל זל בריקוד על הקברים.

תחת זאת, זל כרה קבר לעיתוני טריביון. שטות תהיה לפקוד עליו את מלוא העוון או אפילו את רובו, העיתונות נמצאה במשבר חמור הרבה לפניו. קריסת המערכת הפיננסית הפכה משבר חמור למשבר קריטי. הערכה אחת אומרת שבתוך חמש שנים, ערים רבות בארצות הברית יישארו ללא עיתון אחד ויחיד (בארצות הברית עיתונים משרתים אזורים מטרופוליטניים, ורק שלושה עיתונים נהנים מתפוצה ארצית).

 מאמר ב׳וושינגטון פוסט׳ שואל ״מי אשם במות העיתונים?״ לצד צילום של סם זל. ב״עיתונים״ הכוונה לא לעיתונים שזל קנה, אלא למשבר הכללי של עיתוני אמריקה. המאמר הופיע שנתיים ויותר לאחר שקבוצת ׳טריביון׳ הוכרזה פושטת רגל

עלי-רשת ניפגש, ניפגש

סימנים מוקדמים: אחד העיתונים הוותיקים ביותר בארצות הברית, "רוקי מאונטיין ניוז", היוצא בקולורדו, מוצע למכירה לאחר שהפסיד 11 מיליון דולר בתשעה חודשים. העורך הפיננסי של העיתון אמר, למשמע הידיעה, כי אין כל סיכוי שיימצא קונה. העיתון, שתפוצתו ב-2006 עמדה על רבע מיליון עותקים, כנראה ייסגר, אולי עוד לפני יום הולדתו ה-150, באפריל הבא.

סימנים מוקדמים: "דטרויט פרי פרס" הודיע בשבוע שעבר שיפסיק את החלוקה לבתי מנוייו שלושה ימים בשבוע. הגיליונות יוסיפו להימכר בקיוסקים, אבל הקוראים מוזמנים לפנות אל "הגרסה הדיגיטלית המורחבת" של העיתון עלי-רשת.

סימנים מוקדמים: עיתונים בולטים בפילדלפיה, במיניאפוליס (מינסוטה) ובדרום קליפורניה הודיעו על שמיטת חובות במרוצת אוקטובר. לפחות אחד מהם מועמד סביר לסגירה.

סימנים מוקדמים: אולי הסימן מבשר הרעות ביותר בא מצד עיתון שאין לו בסיס מקומי, אלא רק תפוצה ארצית, "Christian science monitor". הוא הודיע שהחל בינואר הוא יהפוך לאתר רשת, ושלא תהיה עוד מהדורה מודפסת. בתחילת החודש היו שמועות שעיתון עם בסיס מקומי מוצק, "טאמפה טריביון", המופיע בפלורידה, ילך בעקבות ה"מוניטור". עורכיו מיהרו להודיע, במודעה על-פני עמוד שלם, "אנחנו נשארים כאן".

החברה האם של "ניו יורק טיימס" אישרה בשבוע שעבר שהיא בודקת אפשרות למשכן את הבניין החדש של הקונצרן במנהטן, כדי שתוכל לעמוד בפירעון חוב של 400 מיליון דולר בחודש מאי.

מה יגיד ראש הממשלה הבא?

הנה משהו שעיתונים אינם יכולים לעשות לטובת שיורם: הם אינם יכולים להתחפש לבנקים, ולבקש נתח מ-700 מיליארד הדולר של "תוכנית החילוץ". הם גם אינם יכולים להעמיד פנים שהם מייצרים מכוניות. העיתון המקרטע של דטרויט הוא אמנם שכן של ג'נרל מוטורס, אבל אין טעם שישלח את מנהליו אל הקונגרס בוושינגטון לבקש עזרה.

זה כמובן רעיון מגוחך על פניו, או האומנם? בספרד, יושבת ראש התאחדות העיתונים, פילאר דה יארסה, קראה בשבוע שעבר לממשלה להעניק לעיתונים את אותו היחס המועדף שהיא מעניקה בימים האלה ליצרני רכב ולחברות בנייה. היא אומרת שממשלות צרפת, איטליה, דנמרק ונורבגיה כבר משליכות גלגלי הצלה לעיתוניהן.

סובסידיות ממשלתיות לעיתונים אינן מתיישבות עם השכל הישר. הלוא עיתונים צריכים להיות חופשיים מהתערבות ממשלתית. חוץ מזה, תוכניות החילוץ מניחות שההתערבות היא רק זמנית, עד יעבור זעם. אבל היש סיבה ממשית להניח שמשבר העיתונות הוא זמני, או נסיבתי?

כמובן, עיתונים נטו להיעזר ברשויות גם כאשר היו עצמאיים לכאורה. "הארץ" לא היה מגיע כנראה לידי משפחת שוקן, לפני שבעים שנה, אלמלא הקדימו מוסדות היישוב וסבסדו אותו. ו"ידיעות אחרונות" אולי לא היה נחלץ ממשבר ייסודו של "מעריב", לפני שישים שנה, אלמלא הואילה מפא"י לסבסד אותו באופן דיסקרטי.

שערו בנפשכם את העיתונות הישראלית הולכת אצל ראש הממשלה הבא, זה ששמו מתחיל בנו"ן, ומבקשת ממנו סובסידיה. נו"ן מסביר להם פנים בלשכתו, אם כי מתאפק בקושי רב מלפרוץ בצחוק. כשהעורכים עוזבים את לשכתו, נו"ן פונה אל דוברו, ואומר בחיוך רחב: "הם מ-פ-ח-ד-י-ם!"

אכן, פחד גדול.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com