הכינו את הסטיקר "שוב, לא ניצחנו"

אסף מידני הוא דוקטור לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל אביב יפו

הנה אנו עומדים חודש לפני הבחירות ואהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני ושאול מופז הגיעו להחלטה שראוי לתקוף את עזה. האמת, הגיעה העת ואפילו עוד קודם לכן, אבל צר לי לנבא שחורות - הצלחה לא תהא הפעם מנת חלקנו. וכדאי שנכין את עצמנו לכל ואני מתכוון לנורא מכל.

לא מזמן הונפק דוח ועדת וינוגרד אודות הכשל של מלחמת לבנון השנייה. האם הלקחים הופקו? האם צה"ל הצליח להיערך אחרת? חוקרי צבא רבים טוענים שלא. אך לא צריך להיות חוקר צבא כדי להבין ששינויים ארגוניים לא יכולים להיערך בשיטה הרווזיוניסטית הנודעת "זבנג וגמרנו".

דרושה לכך היערכות ממושכת שמלווה גם בשינויי תרבות ארגונית. יותר מזה, צה"ל אינו ארגון מנותק מן ההוויה הפוליטית בישראל ולכן שינוי בצה"ל מחייב גם שינוי בהוויה הפוליטית. וזו כידוע לנו לא רק שלא השתנתה אלא להיפך, התחפרה עוד יותר בד' אמותיה ומנהיגיה מגוחכים עד להחריד.

אולמרט מאמץ לעצמו חזון החזרת הגולן וטס לטורקיה

לבני הופכת לטפט של שתיקה על הקיר ופתאום טסה למצרים למובארק

מופז מתלהם וברק המסכן תקוע עם תיק הביטחון ואינו יודע אם לתקוף או לא את החמאסניקים שיורים על ישראל טילים על גבי טילים.

במשך התקופה האחרונה קברניטי המדינה החליטו שלא להגיב ודווקא ביצור ועוד ביצור ועוד חומה הייתה התשובה. אין צבא בעולם וכמובן צה"ל שמלמד דוקטרינות לחימה מסוג זה.

אפילו עמוס עוז

אז מה קרה פתאום? התשובה ברורה - קרה בחירות ה-10 פברואר 2009. כשביבי נתניהו נושף בעורף עם 30 המנדטים שלו ומדבר על תקיפה בעזה ואפילו עמוס עוז בניסיון לקדם את מר"צ לכיוון 10 המנדטים מכריז שהגיעה העת לתקוף, לא נותר למנהיגים הנוכחיים ברק-אולמרט-לבני ומופז להתחרות - מי יותר תוקף את עזה.
וההתקפה אכן הגיעה.

אבל היא לא מגיעה מהסיבות הנכונות ואם היא לא מגיעה מהסיבות הנכונות אין סיבה שההצלחה תהא מנת חלקנו. השאלה אינה "האם צה"ל יכול לחמאס", שכן לכך התשובה ברורה. צה"ל יכול לחמאס אם רק יתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע.

האם ההחלטה על התקיפה בעזה היא החלטה שכזו? בהכירנו את מדיניותה הביטחונית של ישראל בעשורים שנוכחיים התשובה לכך היא: לא. לגבות מחיר כבד מהחמאס? התשובה היא כן אבל בשום פנים ואופן לא לכבוש את עזה.

תסריט האימים

הנה תסריט אימים אפשרי:

1. שלב א': ברק-אולמרט-לבני ומופז מסרסים את הצבא כי השיקולים שעומדים לנגד עיניהם אינם שיקולים צבאים ולכן התקיפה תהיה זוחלת: קודם חיל האוויר ואחר כך קצת יותר חיל אוויר, ואחר כך חילות קרקע "בקטנה" ואחר כך ב"גדולה" חילות קרקע וכל זה נמשך חודשים.
   
2. שלב ב': החמאסניקים יורים ויורים ופוגעים. הזמן עובר והגבול עם מצרים נפרץ וחמאס בורח למצרים, ומצרים מתבטאת נגד ישראל.
   
3. שלב ג': העולם יוצא נגד ישראל ומדינות ערב מצטרפות כי הן הציעו לא מזמן מתווה לפתרון הסכסוך שלא כלל לחימה בעזה.
   
4. שלב ד': על רקע זה אבו מאזן ששתק עד עכשיו מתחיל לדבר בגנותה של ישראל שהפעם הגזימה, ומציע לה לעבור לפסי השלום, אחרת רעה תפרוץ מכיוונו והוא לא יכול לשלוט באנשיו.
   
5. שלב ה': החמאס ממשיך לירות בעקביות. חיילינו ואזרחינו נפגעים ודעת הציבור לא מחזיקה מעמד. בינתיים ביבי נתניהו נבחר ומרכיב ממשלת אחדות עם העבודה, ברק ממונה בה לשר הביטחון.
   
6. שלב ו': מצב הלוחמה נמשך ואז מודיעים בצער כי חייל נחטף ונהרג.
   
7. דממה. ואז: רעש ציבורי שבעקבותיו מוקמת ועדת חקירה. הסכם שלום אין.

רק שתי דרכים אפשריות

אם תקיפה, אז עד הסוף וצריך להכין את העם את העורף ואת העולם לסוג כזה של מהלך. אם מתווה של שלום, אז עד הסוף למשל אימוץ היוזמה הערבית שהוצעה לא מזמן

אין דרך ביניים, אין מנוס מלקבל החלטה אחת ולבחור בין שתי אפשרויות. ואולי יהיו ניסים? אנו בחג החנוכה לא?