אמן השתיקה יצא מהחדר

"כתבתי 29 מחזות ואני חושב שזה בהחלט מספיק" - אמירה חריגה, אבל מאוד לא מפתיעה כשהיא מגיעה מפיו של הרולד פינטר, המחזאי, התסריטאי והסופר היהודי שביום חמישי 25.12.08 נפטר בגיל 78 ממחלת הסרטן. את האופי יוצא הדופן של אמנותו וגם של היוצר הגדול עצמו, אפשר לקלוט כבר מהזוויות שאותן בחרה העיתונות להבליט בבואה לדווח על מותו: "מחזאי, שחקן, ופעיל פוליטי" ("האינדפנדנט"), "המחזאי של הפאוזה" ("ניו-יורק טיימס"), "גדול הדרמטיקנים הבריטים העכשוויים" ("הגארדיין").

על יחסיו של פינטר עם התקשורת אפשר ללמוד גם מהאירוע שהתרחש לאחר ההכרזה על פרס נובל לספרות ב-2005, שבו הכריז פינטר: "נאמר לי היום כי אחד מערוצי הלוויין של רופרט מורדוך, הכריז הבוקר שהרולד פינטר מת, ואז הם שינו את דעתם ואמרו: 'לא, הוא זכה בפרס נובל'. ככה, הם הקימו אותי מהמתים."

אז עכשיו הם כבר לא צריכים להתנצל על בורותם, זוכה פרס נובל לספרות ואחד מגדולי המחזאים של המאה ה-20, יצא מן האולם. ואולי היה כדאי, במקום ים המלל האינסופי שממלא בימים אלו את מדורי התרבות, להשאיר את הטור הזה ריק ממילים. אולי זו הדרך הנכונה ביותר לציין את הליכתו של אמן השתיקה, שהמילים במחזות שלו חתכו כסכין אבל הדממה ביניהן אכזרית וכואבת כפליים.

כתיבה עירומה

"עשיתי טעות איומה כשהייתי צעיר. הכנסתי את המילה 'פאוזה' למחזה הראשון שלי".

בראיון לכתב ה"פריז ריוויו" ב-1966 אמר פינטר: "הכתיבה לתיאטרון היא הקשה ביותר עבורי. העירומה ביותר, החשופה ביותר. בכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה, כשאתה מתעייף מאיזו סצנה, אתה עוזב אותה ועובר לאחרת. מה שכל-כך שונה בבמה, זה שאתה תקוע שם. הדמויות שלך תקועות על הבמה ואתה חייב לחיות איתן ולהסתדר איתן. תראה את ברכט למשל, אני לא מסוגל להשתמש בבמה כפי שהוא עושה, כי פשוט אין לי את הדמיון המופלא שלו".

ואכן רוב המחזות של פינטר מתקיימים בתוך חדר שהופך ליותר ויותר קלסטרופובי, שבו השיחות התמימות ביותר הן מקור לפציעות מדממות, או כפי שניסח השחקן פיטר הול: "אצל פינטר, המילים הן כלי נשק שבו משתמשות הדמויות כדי להרוס אחת את השנייה". אבל ככל שמילותיו של פינטר הפכו לפשוטות ולבוטות יותר, מה שבעצם ייחד את יצירתו ורדף אותו לאורך כל הקריירה שלו, היה דווקא הרווח שבין המילים. אותה הפאוזה המפורסמת, שהכוונה הראשונית שלה היתה עצירה לצורך הדגשה, אבל עם הזמן הפכה למאיימת כאגרוף מורם.

ביוגרפיה אהובתי

"העבר הוא מה שאתה זוכר, מדמיין שאתה זוכר, או מעמיד פנים שאתה זוכר".

אז מי הוא פינטר, שבגיל 26 כתב בארבעה ימים את המחזה "החדר", שזכה לשבחים ופתח את הקריירה הארוכה שלו כמחזאי, כתסריטאי, כסופר, וכזוכה פרס נובל לספרות?

הוא נולד ב-10.10.1930 להורים יהודים ממעמד הפועלים באיסט-אנד של לונדון. פינטר התקבל ל-Royal Academy of Dramatic Art, אך לא סיים את חוק לימודיו והחל לעבוד כבמאי עם שם הבמה - דייוויד בארון. מחזהו הראשון, "החדר" (1957), הוצג על-ידי סטודנטים באוניברסיטת בריסטול. מחזותיו הבאים "מסיבת יום ההולדת" (1958), "השמש", The Homecoming (1964), ביססו את סגנונו המיוחד שמתחיל בסיטואציה תמימה ומגיע להתנהלות אבסורדית ומאיימת של הדמויות, והכתירו אותו כממשיכם של ג'יימס ג'ויס, אלבר קאמי וסמואל בקט (שגם הפך לחברו).

עם השנים פינטר התרכז יותר בבימוי, ובשנות ה-70 הפך לבמאי-חבר בתיאטרון הלאומי. עם הזמן, מחזותיו התקצרו והפכו ליותר ויותר פוליטיים, ועיקרם אלגוריות בנושאי דיכוי. באותן שנים החל גם להשמיע קולו בנושאים פוליטיים על זכויות אדם וכמובן על דיכוי, במכתבים שפרסם בעיתונים "גארדיין" ו"אינדפנדנט" הלונדונים. ב-1985 נסע עם המחזאי היהודי-אמריקני, ארתור מילר, לטורקיה, ונפגש שם עם קורבנות השלטון הדיקטטורי. באירוע לכבוד מילר שערכה השגרירות האמריקנית במקום, הוא נשא דברים על העינויים שמבצעים השלטונות באנשי האופוזיציה, דבר שהביא לזריקתו מהאולם. משם הדרך לביקורת נוקבת על מדיניות החוץ הבריטית ועל המדיניות האמריקנית נסללה, וכמובן שהצטרף למתנגדים החריפים לפלישה לאפגניסטן ולעיראק.

גם מדינת ישראל זכתה ממנו לחיצי ביקורת חריפים על מדיניות הכיבוש שלה בשטחים.

מכבד את חוקי הקריקט

"הפשעים של ארה"ב בעולם הפכו שיטתיים, רצופים וחסרי רחמים, אבל רק מעטים מדברים על זה".

ההודעה על זכייתו בפרס נובל ב-2005 עוררה גל של מחאות בעולם, הן בשל הטענה כיצד מוענק פרס נובל לספרות למי שעיקר יצירתו היא כתיבת מחזות ותסריטים לקולנוע, והן בשל עמדותיו הפוליטיות. פינטר נעדר מטקס הענקת פרסי נובל. את נאומו לכבוד המאורע נשא בקלטת וידיאו, שבה צולם יושב בכיסא גלגלים. מצבו הבריאותי (מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו) לא מנע ממנו להטיח דברי תוכחה נוקבים במדיניות החוץ של ארה"ב. הוא הוסיף ואמר שהוא פורש מכתיבה כדי להקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. ובכל זאת בשנת 2006 הוא מופיע בהצגת יחיד "הטייפ האחרון של קראפ" מאת סמואל בקט, על בימת הרויאל קורט. "פינטר גילה גבורה מאופקת כאשר הסכים להשתתף בהפקה יוצאת דופן זו. הדבר ניכר בביצוע: הוא יושב בכיסא גלגלים ומתנייע באמצעותו מתוך צורך אמיתי", כתב ניקולס דה יונג ב"איוונינג סטנדרד". "בסוף צעד פינטר החוצה ברגליים כושלות, אבל מעמדו המשמעותי בתיאטרון המודרני איתן מתמיד".

פינטר היה סקפטי. ביצירתו, בדעותיו הפוליטיות, ובאמונותיו. הנון-קונפורמיזם והספקנות המתמדת הם שתי התכונות שאחראיות יותר מכל לכך שפינטר הוא אחד המחזאים הגדולים ביותר של המאה ה-20 ובכלל. הייתה זו אנטוניה פרייזר - רעייתו השנייה, שאמרה פעם "אני לא חושבת שהרולד היה מכבד ללא ערעור איזשהו חוק מלבד חוקי הקריקט". *