לא עוברים את הגבול

"כרמינה בורנה", להקת המחול קמע, המשכן לאמנויות הבמה, מוצ"ש 3.1.09

להקת המחול קמע, הפועלת בבאר-שבע, היא להקה צעירה יחסית שהוקמה על-ידי דניאלה שפירא ותמיר גינץ, ונמצאת בדרך-כלל מחוץ לקליקת המחול התל-אביבית. ללהקה גוון ניאו-קלאסי, ולה עשרה רקדנים צעירים, חלקם מוכשרים מאוד. "כרמינה בורנה", נוצרה בהזמנת הפסטיבל הגדול של קפריסין, "קיפריה", שהתקיים ב-2007, והועלתה בסוף השבוע בבכורה ישראלית, בשיתוף עם הסינפונייטה הישראלית באר-שבע, שהופיעה בהרכב מלא, וסולני המקהלה הקאמרית תל-אביב.

הכוריאוגרף תמיר גינץ, שיצר בעבר ללהקת המחול בת דור ז"ל, ביקש לתת פרשנות עכשווית ותוססת ליצירתו המוזיקלית המפורסמת של קרל אורף. התוצאה היא יצירה אלגנטית ומהנה באופן כללי, אם גם סובלת לעתים מחוסר אחידות ברמת הביצוע והכוריאוגרפיה. גינץ משתמש בשפה תנועתית המשלבת טכניקה קלאסית ומחול מודרני, תוך שמירה על מבנים כוריאוגרפיים מוכרים.

הרקדנים הצעירים טובים בדרך-כלל, אך קיים פער ניכר ביניהם - חלקם נראים כרקדנים מקצועיים ובשלים, חלקם כצעירים מוכשרים שרק עתה יצאו מבית הספר למחול. כך גם הכוריאוגרפיה עצמה - יש בה לא מעט רגעים יפים ומעניינים, ולצדם העמדות כמעט קלישאתיות, שאינן "הולכות עד הסוף" עם העוצמה של המוזיקה. הבכחנליה, התשוקה ותאוות החיים שבמוזיקה של אורף, מקבלות לעתים פרשנות מרעננת ומקורית ולעתים נותרות חיוורת.

בין הרגעים הטובים אציין סולו בביצועו של אביעד הרמן, רקדן אורח בלהקה שעובד עם בלט גוטנברג משבדיה. בצד הבמה שר סולן הבס-בריטון יעקב באש, ובמרכזה, בתוך ריבועי אור, נע הרמן בתנועה חתולית שמביעה מסתורין והומור.

קטע מאוד מעניין נוסף מתרחש בערך במחצית המופע, כשאינגה מריה לימרטינג מבצעת סולו קצרצר ומרגש, שבסופו אחד הרקדנים משליך עליה פרחים. השלכת הפרחים הייתה מעין ג'סטה קטנה אך מלאת משמעות, ותנועת הרקדנית הייתה שופעת ומלאת חיים. הצטערתי שהרגע הזה לא נמשך יותר זמן, והרקדניות שעלו אחריה, גם הן מבצעות בתורן סולו קצרצר, היו חינניות אך נפלו ממנה ברמתן.

רגע טוב נוסף היה סולו שביצע אנטוני קרק, מעין אנדרוגינוס פתלתל וערמומי. לאורך המופע בלטה לטובה גם הרקדנית החזקה והמעניינת מורן גרוס.

הרגעים הפחות טובים היו דווקא הקבוצתיים. הם בוצעו טוב והיו נעימים לצפייה, אך משהו היה חסר. נראה היה שגינץ מרשה לעצמו להתפרע בקטעי הסולו והדואטים, שבהם הביא פרשנות ייחודית ומקורית למוזיקה. אך בקטעים הקבוצתיים כביכול חזר ל"בית ספר", הקפיד על מבנים ברורים וקבועים, ובעיקר השתדל להיות בסדר.

על-פי התוכנייה, "היצירה מגיעה בשיאה לפריצת הגבולות של חופש ואהבה רוחניים וגשמיים". אך הכוריאוגרף לא השכיל לנצל את העוצמה שבקבוצה, ולמרבה הצער פריצת הגבולות נעצרה ולא תמיד הגיעה לשיא.

כך למשל, לפתע מופיעים כיסאות על הבמה, ונעלמים כלעומת שבאו. יש רגע שבו מתקיים עירום, כמעט מלא, אך העירום נותר מבויש. לקראת סוף המופע עולה רקדנית עם קערת ענבים, בתמונה שאמורה להיות פרועה ומשולחת רסן. אך השימוש בענבים מפלסטיק, בצירוף העמדה שנותרת מסודרת למרות הניסיון לפרק אותה, יוצרים תחושה מלאכותית, והרקדנים אינם מגיעים באמת אל המקום הזה משולח הרסן, שאליו מגיעה המוזיקה ואליו כנראה ניסה היוצר להגיע.

בסך הכל, יש לציין מאוד לטובה את הסגנון והטכניקה שהציגה הלהקה, ניאו-קלאסי מודרני, שרווח באירופה וחסר מאוד כאן. יהיה מעניין לראות את הלהקה מתפתחת ומופיעה עם יצירות של יוצרים נוספים, כמובטח בתוכנייה. כמו כן, ההפקה כולה, עם המוזיקה החיה וסולני האופרה שעלו על הבמה לצד הרקדנים, הייתה ייחודית ומהנה. *