אין לי אג'נדה אחרת

לא צריך ללכת סחור-סחור: המבצע בעזה, שנפתח ב-27 בדצמבר, ונכנס בעת כתיבת שורות אלה אל אמצע השבוע השלישי שלו, טרף את הקלפים בנוגע למערכת הבחירות הנוכחית. אם עד לפתיחתו ניתן היה להעריך כי נושא כמו השלכותיו של המשבר הכלכלי העולמי על ישראל, והדרכים להתמודד עמו, יהיה לפחות אחד המרכזיים שיעמדו לנגד עיניו של הבוחר, כעת קשה לראות אותו מקבל נפח משמעותי. הדבר נכון גם לנושאים אלטרנטיביים אחרים, כמו האג'נדה הירוקה, מה שמאיים לפגוע קשות במפלגות הנישה שנאבקות על חייהן.

אבל בעוד היעלמותן האפשרית של מפלגות טרנדיות לא אמורה בהכרח להדיר שינה מעיניו של המצביע הממוצע, אזי השאלה איך הייתה יכולה להיראות מערכת הבחירות לולא המבצע בעזה - דווקא כן. האם אפשר בכלל לנהל בישראל קמפיין בחירות משמעותי שלא סביב נושא מדיני-ביטחוני?

למרות מה שאולי נדמה, דווקא הקמפיין של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק ב-1999, היה במידה רבה קמפיין כזה. עברו הביטחוני של ברק אמנם קיבל דגש רב, אולם מעבר לכך האג'נדה שהונחה על השולחן התמקדה לא מעט בשינוי חברתי-כלכלי, כשמסיבות טקטיות דווקא הנושא המדיני עומעם.

תשדירי המפלגה חזרו שוב ושוב, בתדירות פינקלשטיינית, על השאלה "אם מאה אלף ישראלים איבדו את מקום עבודתם, למה שהוא (ביבי) יישאר במקום עבודתו?" (וכמובן, אי-אפשר בלי ה"זקנה במסדרון" שבכל זאת זכורה עד היום). דוגמה מובהקת יותר ניתן למצוא בבחירות הקודמות, עם הצבתו של עמיר פרץ בראש העבודה.

איך שתי הדוגמאות האלה הסתיימו? ברק פנה מהר מאוד לאפיק המדיני, נכשל, והאינתיפאדה שפרצה עקב כך שלחה אותו לעשות לביתו. על ביצועיו של פרץ, שלמרות הקמפיין שניהל בחר בסופו של דבר בתפקיד שר הביטחון, דומה שאין צורך להרחיב.

המסקנה המדכאת: אם ממילא כל יומרה חברתית-כלכלית, אמיתית או מזויפת, נעלמת בסופו של דבר מהר מאוד בלהבות של אש ועשן, אולי בכל זאת עדיף שהמלחמה תתבצע לפני הבחירות ולא אחריהן.

yonatan-k@globes.co.il