מצביעים שלום, מקבלים מלחמה

הכותב הוא מבעלי משרד הפרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב ויועץ הקמפיין לשעבר של בנימין נתניהו

המלחמה בעזה מוכיחה פעם נוספת את הפרדוקס הישראלי. דווקא "מפלגות השלום" מובילות את ישראל למלחמות; ובעבר כבר ראינו שמפלגות הימין מובילות לפשרות ולשלום.

דווקא קדימה-עבודה, אשר נשבעו להוביל לשלום, מובילות בקדנציה אחת לשתי מלחמות. בדומה לעבר, כשמפא"י דיברה שלום, תקפה את מחרחרי המלחמה של "חרות", והנהיגה את ישראל בארבע מלחמות גדולות וקשות.

הפרדוקס הישראלי מוקצן כשדווקא הליכוד, עם מנחם בגין "הקיצוני", הוביל אותנו לשלום ראשון, על מצע חסר פשרות של ארץ-ישראל השלמה.

אחריו הוביל אריאל שרון, כשעמד בראש הליכוד, לפשרה חסרת תקדים על-ידי התנתקות חד-צדדית מעזה, ללא הסכם, תוך עקיפה שמאלית של מרצ.

ישראל ממהרת להתאחד דווקא מאחורי הנהגות אשר עושות הפוך ממה שהבטיחו, הפוך ממצען. כך עומד העם מאחורי הנהגה שמאלית-מתונה היוצאת למלחמה, ומאחורי הנהגה ימנית שעושה שלום.

היום ישראל מאוחדת משמאל עד ימין בתמיכה במלחמה. הציבור מגבה את ההנהגה הפשרנית של אולמרט-ברק-לבני דווקא כשהיא מכה ורומסת את עזה (כפי שקרה במלחמות שהובילו מנהיגי הפשרה בן-גוריון-אשכול-גולדה).

כאשר כן מממש "מחנה השלום" את מצעו ויוצא למשא-ומתן לשלום, או אז נקרעת ישראל, מתפצלת, מפגינה ומוחה. כך קרה שרבין בהסכם אוסלו "זכה" להתקוממות אגרסיבית של האופוזיציה, להפגנות ענק, ולקרע בעם.

כך ברק שהתפשר בקמפ-דיוויד 2000, חטף משרון, מהליכוד ומהימין, והובל לבחירות ולהפסד. וכך אולמרט - מהכרזותיו על ההתכנסות ועד המו"מ עם סוריה - ניצב מול אופוזיציה פעילה.

כשהימין מוביל למימוש האג'נדה הביטחונית, או אז הוא נתקל בהתקוממות של השמאל התקשורתי והפוליטי. כך מול בגין בהתקפה על הכור העיראקי 1981, כך מול בגין ושרון במלחמת לבנון הראשונה, וכך מול נתניהו כרה"מ בניסיון החיסול בירדן של מנהיג החמאס משעל.

בוחרי אולמרט 2006 צריכים לשאול את עצמם אם הצבעה לקדימה 2009 תביא לשלום כמובטח או למלחמות כמבוצע. ובאותו אופן, בוחרי הימין צריכים לשאול את עצמם אם הצבעה לנתניהו תביא לאגרוף ביטחוני כמובטח, או לקמפ-דיוויד חדש בנוסח בגין.

על סף הבחירות על האזרחים לשאול את עצמם כך למי להצביע: למי שמדבר שלום ובסוף עושה מלחמה, או למי שמדבר ביטחון ובסוף עושה שלום?