אהוד א' ואהוד ב'

נאום אולמרט, מוצ"ש 22:45, ערוצים 1, 2 ו-10

גם מי שלא נמנה עם חסידיו, לא יכול שלא להסכים שאהוד אולמרט ניחן בכישרון רטורי מרשים. הנאום שנשא מול פני האומה בשידור חי, היה מופע מלוטש, עניין מרשים למדי בהתחשב בעובדה שהנוסח הסופי של החלטת הממשלה נקבע רק דקות אחדות לפני העלייה לשידור.

זה היה רגע של שימוש נכון בתקשורת: יצירת מתח, ערפל קרב מסוים באשר לנוסח ההודעה, השתהות שמחזיקה את שלושת הערוצים באוויר עד לרגע הפתיחה.

"מדד המרפסת" שלי (בהצצה אל דירות השכנים) העלה רייטינג גבוה ביותר. אולמרט זיגזג במיומנות בין משפטים שכולנו אוהבים לשמוע, על הצלחות צה"ל והבעת הערכה למפקדים וללוחמים, לבין משפטים שנועדו לאוזניים בינלאומיות (שהרי אורחים רבי-מעלה מבקרים כאן היום). לישראלים הוא הבטיח תגובה קשה של צה"ל על כל הפרה, לאומות העולם הוא שירטט את הפסקת האש כמבוא לתהליך מדיני של שתי מדינות.

עד כמה אולמרט הוא נואם מוכשר, אפשר היה ללמוד משר הביטחון אהוד ברק שעלה לנאום אחריו. בעוד הראשון מישיר את מבטו אל המצלמה (ובעצם אל העיניים של כל אחד מאיתנו) ומקפיד על אינטונציה מושלמת, ברק קרא את נאומו מנייר שהגביה מעת לעת אל מול עיניו, לא הקפיד על סימני פיסוק, קולו נשאר מונוטוני גם כאשר סיפר איך קבר רבים מרעיו לנשק. מסוג המופעים שהסבירו מדוע מרבית רואיו (לפחות על-פי הסקרים) מעדיפים לראות אותו כשר הביטחון בכל ממשלה עתידית, אך לא כראש הממשלה.

אם אכן מדובר בסיום המבצע, כשההבנות הפומביות והחשאיות יתורגמו להפסקת אש שרירה וקיימת (נכון לכתיבת שורות אלה, החמאס עדיין דוחה את ההבנות על הסף), הרי שהשניים הפיקו מופע סיום תקשורתי לא רע, כאשר את עיקר ההנאה שאבו לא זה מזה, אלא דווקא ממי ששימשה נוכחת-נפקדת באירוע, השרה ציפי לבני. שני הנוכחים הודו לה בחום על מאמציה בחזית הדיפלומטית, אך היה ברור ששני הגברים, שיודעים איך לנהל מלחמה, שלחו את האישה למטבח ברגע הקריטי.

הנפגעת הגדולה מהעופרת

מבין כל ה"בלתי-מעורבים" שנפגעו בלחימה בעזה, שילמה לבני את המחיר הפוליטי היקר ביותר. אם מסיבת העיתונאים של אמש היא אכן "תמונת הניצחון" של ישראל, הרי שלבני תפקדה בה על תקן "פסח וינואר", שני הטבחים המיתולוגיים של הגשש החיוור, ש"הצטלמו" עם מפקד הפלמ"ח.

הראשון לקלקל את המסיבה היה רביב דרוקר, שהזכיר לכולם שאנחנו נמצאים שלושה שבועות וחצי ערב בחירות, ושייתכן שהסכם הפסקת האש היחיד שהושג ב"עופרת יצוקה" הוא בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו. אבל אם אכן הייתה זו הופעתו הפומבית האחרונה של אולמרט כראש ממשלה (הופעות פומביות עוד תהיינה לו מן הסתם, אך ספק אם בשידור חי ובתנאים שבהם הציבור מאזין בקשב רב לכל מילה שלו), הרי שמבחינתו מדובר היה בסגירת מעגל.

מי שהקלקולים בממשלתו החלו עם מלחמת לבנון השנייה, הצליח לשקם את תדמיתו עם המערכה הנוכחית. אולמרט, בחושיו ההיסטוריים החדים, קלט את גודל השעה, ונתן את הופעת חייו. *