גרוש על הנשמה

1. בבית"ר ירושלים ממשיכים לגרד את הראש ולחשוב מאיפה מקצצים. היו"ר קורנפיין פסל ובצדק את אופציית אזוגי. להוציא מהקופה המדולדלת חצי מיליון שקל ולשלם מראש למומחה השיקום המפוקפק, לא נראו לו כרעיון טוב. אפילו שכבוד הנשיא משה דדש אישר שאזוגי מכיר את גאידמק, ואפילו שאזוגי סיפר שיש לו נייר חתום מהאוליגרך הנעדר.

ועכשיו פוזלים בבית"ר בחמדה לעבר הכיסים התפוחים של השחקנים. בונים שם על מענקי אליפות שמנים שלא ייכנסו, ועל סכומים מכובדים שייצאו משם לאחר הסכמה לקיצוץ וולונטארי. שני שמות עלו כמבטאים מגמות מנוגדות: דוד אמסלם מסכים, עידן טל מתנגד. ותיכף תדעו מי צודק לטעמי.

המשותף לשניהם הוא שהם לא שווים את הסכומים שהם מרוויחים. שכרם הוא פונקציה של ההתנהלות העסקית שמאפיינת את גאידמק בכל השקעותיו בישראל: לשלם פי שניים ויותר מערכו של כל נכס אותו הוא רוכש. מסתבר שהעסקים הכי טובים של גאידמק בישראל, או אלה שבהם הפסיד הכי פחות, היו מבצעיו הפילנתרופים כמו עיר האוהלים ושדרות. שם לפחות זכה לחיבה וכבוד ולא למפח נפש, תביעות משפטיות ודימוי הפראייר האולטימטיבי.

במקביל לאיבוד הכסף, איבד גאידמק עניין בבית"ר. התהליך היה צפוי ברגע שהצעצוע החל לאכזב. התבוסות בקראקוב ובעיריית ירושלים הבהירו לאוליגרך שחבל על הזמן ועל הכסף. היציאה מבית"ר תהיה הדרגתית וכואבת. כמו בכל התנתקות ששני צדדים, שאין ביניהם קשר אמיתי, כרוכים ומשורגים זה בזה. בדיוק כמו ישראל ועזה בהתנתקות ההיא.

ואכן, הקשר בין גאידמק לבית"ר הוא לא פחות זר ומלאכותי. בית"ר מכרה את נשמתה, והמכירה היא עיקר הסיפור. יכול להיות שהביקוש לא היה מי יודע כמה, אבל בית"ר בהשראת הקונה הפכה לקרקס פסיכודלי הזוי של נובו-רישיות חלולה, שבו מגולגלים אנשים פנימה והחוצה בידי המוכתר ואחשדרפניו. אבל בהבדל אחד: במקום לגלגל אותם בזפת ונוצות, מגלגלים אותם בדולרים. כי זו הליבה הרעיונית של עסקת גאידמק-בית"ר: כל עוד אני משלם, מותר לי לעשות מה שאני רוצה. לרקוד עם דגל ביציע, להלבין פני שחקנים ברבים (פצ'ימו גרשון?!), לבעוט מאמנים כלאחר יד, למנות נשיא מבלי לעדכן את היו"ר. מה שבא, כל עוד אני משלם.

ולכן, צודק עידן טל. הדרישה לקצץ בשכר השחקנים אינה קבילה. לא רק כעניין חוזי מול כל אחד מהם, אלא כהפרה יסודית של החוזה הגדול שבין גאידמק לבית"ר. חוזה מכירת הנשמה.

ארי שמאי. איש רוח

2. אני מחבב את עו"ד ארי שמאי. יש לנו תחומי עניין משותפים כספורט, משפט ושירים עבריים, ומדי פעם יוצא לנו להיפגש ולדבר. אני מחבב אותו בעיקר בגלל שהוא לא בן אדם משעמם. וכשהוא כותב או מדבר על ספורט - ברדיו, בעיתון, בטלוויזיה - אני זוקר אוזן ועובר להקשבה.

בימי איסור הפרסום ולאחר הסרתו, תואר שמאי בתקשורת כ"פרובוקטור". זה נכון אבל לא רק. שמאי הוא גם אנרכיסט, גם מקורי וגם יש לו את האומץ לדבר מחוץ לקופסא, מחוץ לפוליטיקלי קורקט. תסלחו לי על ההשוואה, אבל אלה בדיוק התכונות שאפיינו את ישעיהו ליבוביץ'. שניהם אגב אנשי רוח, בתנאי כמובן שתתנו את הפירוש המתאים למונח "רוח" בשני המקרים.

ויש עוד הבדל. ליבוביץ' תיעב כדורגל, ושמאי, לטוב ולרע, הוא אוהד אמיתי. אוהד שיודע להיפרד משפיותו כשצריך.

המשטרה שנופלת מדי פעם לפה הגדול של שמאי לא אוהבת אותו. הפעם הוא זה שנפל אצלה, ונדמה לי שמישהו שם נהנה לטגן אותו קצת יותר מדי, בעיקר לערבב אותו עם הסיפור של הקטין. אחרי שפירכס קצת בשמן העמוק, טוהר שמאי מהחשד לפדופיליה ורץ לשופט שיסיר את איסור הפרסום משמו. עם הסמים הוא כבר יסתדר. הכי חשוב להתנקות מהסיפור של הקטין.

ביום שני הוא כבר היה בבלומפילד, בפריים אחד עם לותר מתיאוס המורחק, מן הסתם דמות נערצת על שמאי - צאצא למשפחה ייקית ואוהד נבחרת גרמניה. תראו לי עוד ישראלי שאוהד את גרמניה? מחרתיים מכבי תל אביב מארחת את אלבה ברלין. תנחשו את מי יעודד עו"ד ארי שמאי.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט