אופרה: שטן ומרגריטה

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו, לראשונה בישראל, את האופרה האיטלקית "מפיסטופלה" מאת אריגו בויטו (Boito). האופרה הועלתה באיטליה לראשונה בשנת 1868, ואופיה מזכיר את הסגנון של ורדי הגדול. אלא שבניגוד לורדי, אין כאן דרמה ריאליסטית וגם לא סיבוכים עלילתיים דרמטיים. זה דווקא נחמד, כי אפשר ליהנות מהמוזיקה בלי להסתבך יותר מדי בנפתולי העלילה.

המוזיקה לא תמיד גדולה, אבל חלקה מפתיע לטובה. שימו לב במיוחד לקטעי המקהלה, שהם המרשימים ביותר. עם זאת, למרבה הצער, הכתיבה הסולנית של בויטו פחות מוצלחת, וגם בניית הדרמה שלו קצת נסחבת מדי. אם תרגישו שהייתם שמחים לקצר את האופרה בחצי שעה, אתם לא לבד.

הסיפור עוסק בפאוסט, שמוכר את נשמתו לשטן, מפיסטופלה, כדי לזכות בנעוריו האבודים. פאוסט הופך לצעיר, ומנסה לקדם את העניינים הרומנטיים בחייו עם נערה בשם מרגריטה. הוא נותן לה סם שינה, כדי שתשקה בו את אמה ותאפשר להם זמן איכות יחד. אלא שמרגריטה מושלכת לכלא, באשמה שהרעילה את אמה והטביעה את התינוק שנולד לה. פאוסט מגיע להציל אותה, אך היא מבקשת עזרה דווקא מהאל, ומקהלת המלאכים מכריזה כי אכן ניצלה.

בהמשך לוקח מפיסטופלה את פאוסט ליוון העתיקה, שם הוא מתאהב בהלנה מטרויה. כשפאוסט חוזר לביתו, הוא מבין את הריקנות וחוסר התכלית של מסעותיו. הוא מסרב לצאת עם השטן למסע נוסף, מזדקן מחדש ומת. השטן מובס, ומובל מחוץ לבמה על-ידי מלאכים, בגילומם של שלושה ילדים חמודים. מסך.

למרות לא מעט הסתייגויות, באופן כללי ההפקה הזו באופרה הישראלית מרשימה ומהנה. סיבה ראשונה לבוא לשמוע ולראות אותה היא התפאורה והתלבושות, שתיהן מהיפות שנראו כאן כבר הרבה זמן. הבמה יפהפייה וצבעונית, עם תחלופה רבה יחסית של תפאורות וגיוון ויזואלי גדול. המחיר שצריך לשלם על זה הוא בהפסקות של מספר דקות בין תמונה לתמונה, שבהן מחליפים על הבמה את התפאורה. לדעתי, זה סטארט-אפ: יש משהו מאוד נחמד בהפסקות האלו, שמאפשרות לפטפט עם בן/בת הזוג ולהחליף חוויות בלי לחכות להפסקה הגדולה. חבל רק שלא עבר שם מישהו עם פופקורן ונקניקיות.

גם התלבושות היו מרהיבות עין: המעצבת הישראלית בוקי שיף עיצבה עבור ההפקה למעלה מ-300 תלבושות, וזו חוויה ויזואלית אמיתית.

הפלוס השני הוא עם הזמרים בתפקידים הראשיים. הבאס הגיאורגי פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) היה נפלא כתמיד, הפעם בתפקיד מפיסטופלס הרשע. מישל קריידר הייתה מעולה בתפקיד מרגריטה, ו"אריית הכלא" שלה הייתה מרגשת ממש. יו סמית' (פאוסט) הציג קול גדול ויפה, וחבל רק שהיה קצת לחוץ בצלילים הגבוהים ולעתים די צעק. יתר הזמרים הרשימו פחות, אבל מדובר בתפקידים פחות משמעותיים וזה לא הפריע.

לגבי המוזיקה: חלקים מהאופרה מפתיעים לטובה, בעיקר בכל הנוגע לקטעי המקהלה הרבים יחסית. בהפקה משתתפות מקהלת האופרה הישראלית ומקהלת הילדים "אנקור", ולשתיהן היו כמה רגעי קסם אמיתיים. חבל שלא נעשתה עבודה רבה יותר על דיקציה: האיטלקית בפיה של מקהלת המבוגרים נשמעה עם מבטא רוסי, ובפי מקהלת הילדות - עם מבטא ישראלי. מילא, התרגלנו. גם התזמורת, בניצוחו של עומר ולבר הצעיר (שהחליף את המנצח האיטלקי המקורי שביטל), צלצלה היטב.

לסיכום: האופרה ארוכה מדי והביצוע לא מושלם, אבל ההפקה כדאית בהחלט בזכות חמישה מרכיבים: התפאורה, התלבושות, קטעי המקהלה, והסולנים בורצ'ולדזה וקריידר. *