הלוואת בעלים ושיברה

כל בעל שליטה בחברה, שהוא בר דעת, צריך לשקול בחיוב רישום שיעבוד כדי להבטיח את פרעון "הלוואת הבעלים" ביום פקודה (ככל שנותרו בחברה נכסים בלתי משועבדים). בכך מבטיח לעצמו בעל השליטה - המלווה - את בכירות החוב כלפיו, לבל "יסבסד" את מיעוט בעלי המניות. כך מומלץ לעשות מימים ימימה. אפילו סלומון (מסלומון נגד סלומון) השכיל לעשות כך. בכך נבדלת הלוואת הבעלים (נשיית הבעלים) מהון הבעלים. הלוואה שכזו עשוייה במקרים רבים גם להועיל לנושים בחברה על דרך הענקת "חמצן" נוסף לתפקודה של החברה ולסיכויי הישרדותה. כדי להיטיב עם החברה, חזון נפרץ הוא, שהלוואות הבעלים ניתנות ללא ריבית או דלות ריבית.

אלא מאי? סעיף 6 לחוק החברות מאפשר במקרים מיוחדים את הרמת מסך ההתנגדות של החברה ולעתים, כוואריאציה, גם את הדחיית/השעיית החוב לבעל השליטה. לצד ההדחייה של החוב, מושעה גם השיעבוד, אלא אם כן בזכות קיומו לא יהיה החוב בר הדחייה. סיטואציה כזו פוגעת באינטרסים הלגיטימיים של בעל השליטה, אשר נחלץ לטובת החברה והעמיד לרשותה הלוואה שהיתה נחוצה לה.

כאשר המלווה הינו בעל שליטה הוא עלול במקרים מסויימים להידחות לסוף תור הנושים ותחת אשר להיות מועדף עליהם, הוא יהיה נחות להם, אם יילכד במצודת סעיף 6(ג) לחוק החברות. מלווה ורע לו. בפסק דין מקיף ומרתק (אל תחמיצו) הכריע לאחרונה בית המשפט העליון בפרשת קיבוץ משמר העמק, כי מקום שיש בחברה "הון דק" צפוי בעל השליטה לעמוד בפני הסיכון, שהלוואותיו המיטיבות תהיינה נחותות משאר הנושים. זהו סיכון, שאין להקל בו ראש והוא מתווה איזונים חדשים ביחסים שבין הנושים החיצוניים לחברה (שהופכים להיות מועדפים) לבין נושים פנימיים, המה בעלי השליטה שהלוו לחברה "הלוואת בעלים" (שהופכים להיות נחותים). במקרה של הדחיית נשייתו של בעל השליטה הוא יוצא מקופח. מחד גיסא, חובו כורסם או נדחה, כאילו היה הון; ומאידך גיסא, אילו בהון עסקינן הוא היה אמור לקבל בהקצאה שיעור נוסף מהון המניות של החברה. בעל המניות, שהעמיד הלוואת בעלים כמיטיב יוצא איפוא קירח מכאן ומכאן. אפשר ורישומו של שיעבוד מאיין או מחליש את הדחיית החוב כלפי בעל השליטה, ואם כך הדבר - יהיה זה אינטרס חשוב (נוסף) לבעל השליטה לרשום שיעבוד כדי למנוע אפשרות הדחייה.

כדי למלט את נפשו מאימת הדין של הדחיית ההלוואה ישקול מן הסתם בעל שליטה בחברה לדאוג, שתחת אשר תהיה הלוואתו הלוואת בעלים ישירה ("פנימית"), הוא יעקוף את גזירת הדין על ידי כך שמוסד פיננסי (מתווך פיננסי) יעמיד את ההלוואה לרשות החברה (בבחינת נושה חיצוני, שלא חלה כלפיו סנקציית ההדחייה); ואילו בעל השליטה יערוב או יפקיד את הכספים כבטוחה בידי המוסד הפיננסי. כידוע, אין הדחיית חוב כלפי המוסד הפיננסי (נושה חיצוני) וכמובן שאין הדחיית חוב בין המוסד הפיננסי לבין בעל השליטה. המתווך הפיננסי יתחייב, כי טרם שיממש את הבטוחות שיש לו מבעל השליטה בחברה הוא ימצה את כל כוחות הפירעון שלו - של המתווך הפיננסי - כלפי החברה. או אז לא יצטרך בעל השליטה להיכנס לנעלי המתווך הפיננסי ולהיהפך לבעל חוב, העשוי להיות מושעה מתוקף מעמדו כבעל שליטה. בכך תינתן "חסינות" מסויימת ל"הלוואת הבעלים" (הכלכלית) מפני הדחייה, תודות לכך שהיא לא נחשבת ככזו במובן הפורמלי (בבחינת "הבה נתחכמה לו").

המתעשר ממהלך העקיפה יהיה המתווך הפיננסי. על חולשותיו של מתווה זה, ועל התחרות המסורתית של נושי חברה מול בעלי מניותיה, בהזדמנות אחרת.

גם שופט הוא אדם

אני מיודד עם דליה. דליה היא כבוד השופטת דליה גנות, מבית המשפט המחוזי בתל אביב. והנה, בבוקרו של יום 22 באוקטובר 2008, קראתי את עמודו הראשון של אחד מעיתוני הארץ וחשכו עיניי. וכך נאמר בכותרת העמוד הראשון בצד תמונתה של השופטת: "שופטת: טבעי שסרסור יכעס על זונות שלא רוצות לעבוד בגלל המחזור החודשי". הכותרת היתה קשה ומכפישה, לא פחות מתוכן הכתבה. השופטת, אליבא דאותה עיתונות, הפכה להיות שוחרת זנות ומעודדת התעמרות בזונות. הדבר לא התיישב עם היכרותי אותה. נהפוך הוא. את שנכתב לא ניתן היה להסיג לאחור. מצהלות העיתונים ולאחריהם גם קיטונות הרותחין בהם שיפדו את השופטת כלי התקשורת האחרים והמפגינים מול ביתה היו קשים מנשוא. עד כדי כך היה הדבר קשה בעיניי, שהתביישתי לטלפן אליה ולעודדה, וכי מה אומר לה?

ידוע ידעתי שלדברי השיקוצים אין שחר, אבל האמת ניתנת להיאמר, כי לא טרחתי לקרוא ולדקדק בדברים. שמעתי מפי חברים, שהאמור בעיתונות הם דברי איוולת חסרי שחר ונטולי הבנה.

בינתיים נקפו הימים ונשכחו הדברים, עד שהתפרסמה לאחרונה בקרן זווית עיתונאית, החלטתו של השופט אליעזר גולדברג, אשר מכהן כיום כנציב תלונות הציבור על שופטים. בהחלטתו הוא דוחה מכל וכל את תלונתה של יו"ר המטה למאבק בסחר בנשים, ומסביר, כי השופטת גנות גינתה את ההתנהגות של הנאשמים שלפניה, תוך ציטוטים כהנה וכהנה מדברי התרעומת שהביעה השופטת כלפי אותם נאשמים. הנציב קובע בין השאר כי "קריאת ההחלטה במלואה אינה מותירה ספק בכך, כי כב' השופטת לא לימדה כף זכות על הנאשמים. נהפוך הוא, היא מציינת בהחלטה, בין היתר, כי.... "התנהגותם של המשיבים הינה בזויה ומתועבת בעיניי...".

לא היה בדברי הקטרוג העיתונאיים ובדברי ההשמצה של מטה המאבק בסחר נשים כל מאומה. לא דובים ולא יער. רק בורות. אי הבנת הנקרא.

אך לא על השופטת באתי לכתוב, אלא על העיתונות.

זהו כוחה של תקשורת וזוהי לעיתים גם רשעותה של תקשורת, להלבין פני אדם ברבים (וגם שופט הוא אדם) לחינם וללא בדל אמת. היזהרו בכתיבתכם.

* עו"ד פנחס רובין מייצג, בין היתר, בעלי שליטה.