חתונה מאוחרת

היוצרים בחרו להתמקד ברעיון של הדיבוק, נשמת המת הנכנסת לגוף חי, ובסיפורם של זוג האוהבים מן המחזה, חנן ולאה, שמתאחדים במותם. רז ועמרם מעלים באוב את נשמותיהם של האוהבים, והצופים, ה"חיים", נכנסים אל עולם המתים. את היצירה, שהוזמנה על-ידי תיאטרון הבימה והוצגה בפסטיבל ישראל, מלווים שני מוזיקאים נהדרים - ראלי מרגלית בצ'לו שאחראית גם על הניהול המוזיקלי, ואהוד גרליך בקונטרבס.

הקשר בין עולם המתים לעולם החיים מתבטא בעיקר באמצעות פרטי לבוש: פאה נוכרית - אותה פאה שהפכה לסמל, שחבשה חנה רובינא בפוסטרים של הבימה משנות ה-20, שמלת הכלה של לאה שאותה לובשת רננה רז בתחילת המופע, ומעילו של חנן שאותו לובש עמרם. רז גם עוטה על פניה מסיכה שהיא פניו של עמרם, ואחד הרגעים היפים ביצירה הוא ריקוד מוטרף שהיא רוקדת כלאה-חנן.

בהמשך הגבר והאישה מחליפים תלבושות, לובשים יחדיו את אותה התלבושת וכך הופכים ליצור כלאיים - מה שמזמן רגעים מרתקים ומסקרנים. רז הלבושה בשמלת הכלה רוכבת על כתפיו של עמרם, והם הופכים לגוף אחד בעל ארבע ידיים. ברגע אחר הם לובשים ביחד את מעילו של חנן ונעים כיצור בעל ארבע רגליים. היוצרים בחרו להתמקד בחיבור בין שני האוהבים לשני העולמות, והתמונות שנוצרות בעלות כוח אך גם בעלות משקל רוחני, מיסטי, שמשאיר את היצירה גם ברגעים שבהם היצר והגוף משתלטים על הדמויות, במקום עדין ונגיש לצפייה.

רוב הזמן התוצאה קסומה והביצוע טוב, אך לרגעים חסר לי משהו יותר מחוספס בעבודה, משהו שיבטא את המקום האיום, העצוב והקשה שבו נמצאות הדמויות. זה בעיקר מורגש בסצנה יצרית שבה מתאחדים חנן ולאה בעולם החומר ומממשים את אהבתם הפיזית. לאה רוקדת בפני חנן ריקוד פתייני, הבמה מוארת באור אדום, ולמרות זאת יש תחושה של סימון, אולי מכיוון שהסצנה דורשת יותר חשפנות, פיזית ונפשית, ממה שמוצג.

מלבד עניין זה, היצירה מעניינת ומציגה פרשנות חדשה, מקורית ונוגעת ללב למחזה. האנימציה המלווה את המופע מצוינת, וכך גם השימוש בבמה, בתאורה ובווילון הלבן שמאחוריו נוצרים צללים ומופיעות דמויות.

סצנה מרגשת ומעניינת במיוחד היא טקס החתונה של חנן ולאה, שמתרחש בעולם המתים. הנגנים, שנוטלים חלק פעיל בהצגה כולה כדמויות נוספות, הופכים כאן להוריהם של חנן ולאה, שכביכול מממשים את אהבתם שלא הצליחו לממש בעולם החיים. לאה נמצאת בקדמת הבמה, חנן באחוריה. הטקס מתרחש בשפת תנועה עדינה המעבירה את הרגשות של כל אחת מהדמויות. הם מבצעים את כל הפעולות שבטקס החתונה המסורתי, אך במרחק אחד מהשנייה והחיבור נותר סמלי בלבד.

אחד ההישגים שביצירה הוא היכולת לתרגם ולפרש מחזה למופע תיאטרון מחול נטול מילים. את המילים מחליפים כאן בהצלחה ניואנסים של תנועה, וזהו הישג מרשים.

בסוף ההצגה, לאחר שהתאחדו כביכול בעולם החומר, הולכים השחקנים במעגלים (אותו מעגל סיאנס שנוצר בתחילת ההצגה ולתוכו נכנסת רז, והופכת ללאה, שהופכת לחנן עד שהדמויות מתערבבות זו בזו), ובאולם נשמע קולה של חנה רובינא מתוך ההצגה של תיאטרון הבימה, האומרת לחנן: "אני באה אליך, אני באה אליך". רז ועמרם מאגדים במופע מיתוסים הקשורים גם להצגה וגם למושג "הדיבוק", ומעלים יצירת תיאטרון מחול מורכבת, העוסקת ביחסינו עם המתים, ובאהבה גשמית ורוחנית. *