סחטנות במשפט

1.

סחטנות במשפט איננה דבר חדש. אנחנו רגילים לחשוב על סחטנות ואיומים במובן הפיזי של המילה. אגרוף קפוץ ובוטות מילולית מאיימת. אך ישנם רבדים נוספים של סחיטה באיומים, רבדים סמויים מן העין. האגרוף הקפוץ עוטה כפפות קטיפה ולשון עקלקלה, אשר רומזת לשומע את אשר עלול להתחולל עליו, אם לא יאמר "רוצה אני". יש, שהדברים הללו לובשים פליליות מובהקת ויש שהם "רק" בלתי ראויים, פסולים, ולעיתים גם בזויים, תלוי ברמת ועוצמת האיום המוסווה והסחיטה אשר מתחפשת לטקסטים משפטיים. אכן, גם במקצוענו פשטה התופעה הפסולה הזאת. יש מבין אנשי המקצוע, שהדרך הזו היא שגרת מקצועם ויש שמדירים את רגלם ממנה, אך דומה שאין כאלה שלא נתקלו בה לפחות זעיר פה זעיר שם. תופעה זו מעלה קבס.

טענות בדים

לא אחת ולא שתיים נתקלים בתסמונת הסחטנות, גם אם רכה ובלתי פלילית (או על קו התפר) במחלוקות בין בני זוג. בן הזוג האחד מטיח במשנהו, כי הוא מכיר את מסתרי עלילותיו לאורך שנים, אולי גם עבירותיו, כספיו המוטמנים אי שם בחו"ל ועוד כיוצא באלה. לעיתים מזומנות אין לדברים הללו כל קשר ענייני למחלוקת הרכושית שבין בני הזוג, זולת האיום "פן יבולע לך" כשהרשויות המוסמכות תפשוטנה עליך ותאכלנה בבשרך. תאמרו, שבסכסוכי בני זוג יורדים למצולות סחי מיוחדות, שאינן טיפוסיות לאורח החיים הרגיל ולהוויית המשפט האופפת אותה. ובכן, טעות בידכם. היא מצויה לא פחות בעולם העסקים. למשל, בין שותפים מסוכסכים. היא גם מגעת לתובענות ייצוגיות. יש שהתובענות הייצוגיות נשענות על טענות בדים ואין בהן, על פניהן, כל ממש. יש מבין עורכי הדין שמגישים תובענות ייצוגיות כאלה ביודעם שאין להם כל סיכוי, אך די באימתן, בפרסומן בתקשורת ובסכומים המופלגים המקופלים בהן, כדי להטיל מורא על הנתבעים, להלך עליהם אימים, לפגוע בדוחותיהם הכספיים ולהביאם לכדי פשרה בעודם באיבם, כדי להסיר את מפגעם, גם אם ברור שאין לתובענות האלה כל סיכוי ממשי. גם בתי המשפט מודעים להיבטים אלה שבתובענות הייצוגיות ומעת לעת מתריעים על הסכנה הטמונה בהן.

דוגמא בולטת אחרת מתרחשת, מעשה שטן, דווקא בתקופה של ערב הנפקת מניות לציבור. זוהי תקופה רגישה מאין כמותה לתאגיד שמבקש להפיץ את מניותיו לציבור. או אז, דווקא אז, מגיחים האורבים/העורבים ונזכרים להגיש תובענות. הדילמה שבה מצוי התאגיד המנפיק בנסיבות כאלה היא קשה מנשוא. האיום והסיכון איננו בתביעה עצמה, שהיא בעיניו תביעה משוללת יסוד, אלא בהשפעות ההרסניות שיש לתביעה זו על ההנפקה. עד שתצא צדקת התאגיד לאור, תיפח נשמתה של ההנפקה. סחיטה ואיומים אלה (גם אם אינם פליליים במובהק) פושים ב*ר*כו*ת גם, לעיתים, לתחום המינהל והרשויות. זוהי, למשל, תכונתה של שומה מופרכת ומוגזמת ("שומת מיקוח") כדי שהנישום יקבל פיק ברכיים ויתפשר חיש מהר עם פקיד השומה על שומה סבירה והגיונית. מעין טקטיקה של ניהול מו"מ על דרך הסחיטה והאיומים המרומזים.

חמורה מכך היא תופעה, שרווחה באחת מתקופות החושך של נציבות מס הכנסה (תקופה שחלפה) בה היה פקיד השומה מסתייע במהלך המו"מ מול הנישום באמירה (או למעשה באיום וסחיטה) "שייתכן וכדאי להעביר את הנושא לטיפול החקירתי והפלילי של רשות המיסים". היה זה "מנוף" של פקיד השומה לקדם פשרה עם הנישום, פן יבולע לנישום ויהפוך לנאשם. דרך נלוזה זאת שורשה מההווי המיסויי מזה שנים רבות ונאסרה ב"מגילת זכויות הנישום".

עלול להתקבל הרושם, חלילה, שלעיתים קורה הדבר גם בייחוס עבירות חמורות (חמורות מדי ונטולות ראיות) לנחקרים בשלב השימוע. אם מיוחסת לנאשם פוטנציאלי עבירה חמורה ו"מנופחת" ("אישום מיקוח") כי אז יכול השימוע (שיש בו גם לעיתים מזומנות תחילתו של מו"מ עם הפרקליטות על עיסקת טיעון) להביא בכנפיו ריכוך לעמדתו של הנאשם הפוטנציאלי ולהביאו להסכמה על עבירה פחותה או על כופר כספי. כדי להסיר את העננה שעלולה להעיב במקרים כאלה, הודיע לאחרונה היועץ המשפטי של רשות המיסים כי אם תגיע הפרקליטות למסקנה שאין עבירת מס לא "יגלגלו" את הנושא לפתחו של הכופר.

שוו בנפשכם את מצבו הנפשי הרעוע של הנסחט. הוא משוכנע שלבן זוגו לא מגיע דבר. הוא יודע ששותפו לעסקים תובע ממנו תביעת סרק; הוא משוכנע שהתובענה הייצוגית דינה להידחות; הוא משוכנע, שאם יועמד למשפט פלילי הוא יזוכה בדינו (לאחר שנות עינויי דין), אבל מנגד מוצע לו על "מגש של כסף" הסדר מיידי, פשוט ובטוח, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין (המופרכת) ולא פחות חשוב - לחלץ את עצמו מאימת התקשורת וקלוניותה. לא אחת ולא שתיים, הקלון והרבב שמטביעה התקשורת באדם נשוא פנים פוגעים בעיניו שבעתיים מה"קלוניות המשפטית" שבמעשיו.

סחטנות ואיומים, הלבושים במחלצות של גלימה כהה ועניבה שחורה, יכולים להיות מסוכנים לא פחות מאשר אגרופו הקפוץ של העבריין מן השורה הנשלח אל אפו של הנסחט. זכור לי מקרה מר (ולא נמהר) - אם כי לא בעל אופי סחטני - שבו נחקרה חברה ציבורית מוכרת וגדולה על עבירות שלא היו ולא נבראו. במרוצת החקירה הקולנית והמתוקשרת, שהיתה עלולה להביא על החברה כליה ופגיעה במוניטינה, נפתחה אפשרות להגיע להסדר עם הרשויות החוקרות ועם הרשות המופקדת על החקירה. הגעתי לדירקטוריון אותה חברה והצעתי להם לשקול את הכרעתם, אם ליטול את הפשרה המוצעת אם לאו, תחת ההנחה שכבר מצוי בכיסי זיכוייה המעותד של החברה מכל אשמה, אלא שפסק הדין המזכה מעוכב והתאריך הנקוב בו הוא בעוד שנתיים.

משמע, לבטח תצא החברה זכאית בדינה, אך שנתיים יחלפו ובמהלכן יכתשו את דימוייה ברבים. אמנם אין זה מקרה של סחיטה ואיומים, אך גם הוא מקרה של דילמה קשה ועינוי דין. האם להודות או לא להודות בבדל עבירה שמעולם לא בוצעה, כדי להפסיק את מחול השדים החקירתי והמשפטי, או דילמא להילחם עד זוב דמים (ולא עד זוב דם - שכן החברה תצא לבטח זכאית בדינה). החברה החליטה פה אחד לשלם כספים משמעותיים שלא הגיעו ממנה, על מנת שלא לעבור את הצפוי לה. אחד מראשי המערכת הממלכתית באותה עת אמר לי בלשון זו או אחרת: "אני מתבייש ליטול כספים שהמדינה אינה זכאית להם".

תובע מאוס

מה ייעשה לאיש הסחטן, לתובע המאוס, שתביעתו מעושה? רבים וטובים הבטיחו, שבשוך הסערה הם ייפרעו מהסחטן, יתבעו אותו, יוקיעו אותו ברבים, יתלשו ממנו את המסכה התמימה ויראו את פרצופו האמיתי. אך המציאות חזקה יותר. לרב לא עושים דבר והסחטנות ממשיכה לשחת את זוהרה ארצה. גם הכלים המשפטיים דלים כדי להתמודד עם התופעה.

רק לעיתים נדירות מגיעים הדברים לכדי עבירה פלילית של "סחיטה באיומים", שזה לשונה: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין .. בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו"; ואילו העילות האזרחיות כנגד "הסחטן האזרחי", גם הן מוגבלות. העוולה הטיפוסית לכגון דא הינה "נגישה", וזה לשונה: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ומסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

עינינו הרואות, שהשימוש לרעה בהליכים משפטיים על דרך נגישה, שמור אך ורק למקרים קיצוניים כגון פשיטות רגל וכיוב'. אלא שבימים אלה, מקרים קיצוניים כגון דא אינם כל כך נדירים. שמע מיניה, שאם תובע מהלך אימים על נתבע בתביעת בדים, כשהוא יודע שעצם הגשתה עלולה להביא את הנתבע אל עברי פי פחת, עלול לחטוא בעוולת הנגישה או בעוולת הרשלנות. כדאי להיזהר בה וכדאי גם להצליף בה במקרים מתאימים, למען יראו וייראו, וראו לעניין זה את פסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 1565/95 סחר שירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין: "לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו די לנו לקבוע...כי נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו... עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים".

2.

מצביא כלכלי

בתקופת בין הערביים של ממשלה יוצאת וממשלה באה; בתקופת משבר כלכלי עמוק ואימתני, שחזינו רק בחלק מקרחונו; בתקופה של מעשה מרכבה לממשלה עתידית; בתקופה של מקח וממכר קואליציוני וחלוקת תיקי שרים - בתקופה זו חשוב ליתן את הדעת למינויו של שר אוצר ראוי ומתאים. אסור לכיפופי היד הפוליטיים לטשטש את החשיבות המיוחדת הנודעת למינוי ראוי של שר אוצר ראוי דווקא בימים אלה. יש להימנע מאתנן פוליטי/קואליציוני.

הימים הם הרי אסון מבחינה כלכלית (ולא רק מבחינה ביטחונית ומדינית). על פי שר אוצר תישק כלכלה או קלקלה. טעות בבחירת שר אוצר עלולה להיות בכייה לדורות. חוסננו כמדינה איננו נשען רק על הצבא והמדינאות - שכבודם ומרכזיותם בהוויה הישראלית במקומם מונח - אלא גם על החוסן וכושר הספיגה הכלכלי של מדינתו הקטנטונת. זוהי שעת מלחמה כלכלית. שעת מבחן. לכן חשוב להעמיד בראש המערכה מצביא כלכלי הולם, כדי לנהל את הלוחמה הכלכלית שערה. בשעת משבר צבאי, לא היה עולה על הדעת למנות לכהונת שר ביטחון אדם אשר איננו מצוי ואיננו בקיא דיו לנהל משרד זה. הוא הדין, בעת משבר כלכלי, ביחס לשר אוצר.

מינוי שר אוצר על בסיס קואליציוני שרירותי ובלתי מתאים לא יקום ולא יהיה. שומה על כל קברניטי הפוליטיקה לצרוב את מוחם בתודעה זו ולתור אחר קברניט כלכלי משכמו ומעלה.