1. עלילות דובאי החזירו קצת את הפוליטיקה לספורט. גם פוליטיקה אזורית, גם פוליטיקה כלכלית, ואם תרצו גם פוליטיקה מגדרית, אם נזכור את העובדה שאת האישה (שחר פאר) גירשו מהטורניר ואת הגבר (אנדי רם) קיבלו.
השאלה שעלתה כאן אפילו על שולחן הממשלה היתה האם ראוי שאנדי רם יבטל את השתתפותו. ראש הממשלה אהוד אולמרט תמך בצעד הזה. בעיקר בגלל שהגאווה והכבוד הפטריוטיים מזדקפים במעמדים כאלה ותובעים את העלבון הלאומי. וגם נקמה על מה שעשו לשחר שלנו. למרבה המזל, אנדי לא שעה להמלצת ראש הממשלה.
נתחיל בקטנה מתחת לחגורה. מי שאוהד קבוצה שנמנעת מלהחתים שחקן ערבי מפחד אוהדיה, מוטב שיימנע מקריאות כאלה ואחרות להחרמה ספורטיבית. אבל העיקר הוא בתבונת ההחרמה והשלכותיה האפשריות. דווקא פרשת דובאי היא דוגמה טובה לדרך שבה ממסד הטניס, תומכיו הפוליטיים והספונסרים כופפו את השייחים מהמפרץ וכפו עליהם לבטל את החרם. אם היה מספיק זמן לפני ההודעה על החרמת שחר, אולי ניתן היה למנוע גם את הרחקתה. בכל מקרה, הטיפול היה תקיף והניב את התוצאה הרצויה. טוב שאנדי רם לא בעט בפרצופו של המאמץ הזה וכיבד את אלה שנאבקו למענו.
אם רם היה מחרים את הטורניר הוא היה מחזק את הלגיטימציה לערבוב הספורט בפוליטיקה. אחרי שחומת ההפרדה הזו נבקעה אצל שחר והוקמה שוב עבור אנדי, טוב שהוא לא הפיל אותה שוב. ומי היה מרוויח מהמהלך הזה? הכבוד הלאומי שלנו ייצא נשכר דווקא אם אנדי רם ינחת בדובאי ויגיד את הדברים הנכונים במסיבות העיתונאים.
שלא לדבר על מה עלול חרם כזה לעשות לישראל. החרמה של אנדי רם היתה מפיחה רוח גבית חזקה ברצון של ספורטאים רבים שלא להגיע לישראל. הן כבודדים, הן כשחקני קבוצות. יש לנו מספיק סיבות שמגיעות לכאן בדרך האוויר מרצועת עזה או מדרום לבנון, לא צריך להוסיף עליהן גם סיבות פוליטיות.
2. ב-1997 זכה טייגר וודס בטורניר המאסטרס הראשון שלו, במועדון אוגוסטה שבג'ורג'יה. המועדון, שמייסדו הבנקאי קליפורד רוברטס היה תומך אפרטהייד מוצהר, סגר את שעריו בפני חברים שחורים. לא היה באפשרותו למנוע מגולפאים שעמדו בקריטריונים המקצועניים להתחרות, וכך התאפשר לוודס לעלות על מדשאות האפרטהייד של אוגוסטה ולנצח בגדול. ניצחון שמזכיר את ג'סי אוואנס על מסלולי אולימפיאדת ברלין לעיני הפיהרר.
וודס יכול היה לסרב לשחק במועדון שמפלה שחורים. החלטה כזו היתה לגיטימית בדיוק כמו ההחלטה לשחק. שתיהן הכרעות אישיות שבהן ניצב אדם אל מול מצפונו. אם מנכים את הפוליטיקות מסביב, יש דמיון מסוים בין אנדי רם לטייגר, לפחות בקטע האישי. הסולידריות עם האחים השחורים או האחות שחר יכולה היתה בהחלט להכריע נגד השתתפות.
ההחלטה לשחק התבררה כנכונה יותר במקרה של טייגר כשסייעה לפורר את הגזענות הספורטיבית בארה"ב. נדמה שגם במקרה שלנו צריך לשחק, אם כי התוצאה תהיה הרבה יותר אפקטיבית אם אנדי היה מצליח - כמו טייגר, או אוואנס - למגר את הזדים והרשעים במגרשם הביתי.
3. ניר קיפניס חלק כאן על מסקנתי שלא לאפשר לאלירן עטר לשחק בנבחרת ישראל. יש לו נימוק טוב: השיקום, הסיפור האישי, הדוגמא שמגולמת בה. לטעמי הם לא ממרקים את הקלון שמונע הופעה וייצוג במדי הנבחרת. אבל, מעבר לעימות בין נימוקים "איכותיים" לגיטימיים לכאן ולכאן, צריך להוסיף גם נימוק כמותי: האם קיפניס היה מחזיק בדעתו אילו היה מדובר בשלושה-ארבעה שחקנים שסוחבים עמם תיק פלילי?
תקדימי שמואל רוזנטל, פליקס חלפון, אלי בן אמו ואחרים מלמדים על כך שהפוטנציאל לריבוי כזה איננו מופרך. ומה היינו אומרים אז על השדר הזר במשחקי נבחרת ישראל שהיה מתאר כך את המהלכים: מספר 4, שהורשע בסחר בסמים, מעביר למספר 8 שהורשע בשוד קשישה, 8 מגביה לרחבה ומספר 9 נוגח פנימה. גווווול! בעבר נגח 9 בפרצופו של שומר במועדון, אבל יצא בעיסקת טיעון עם עבודות שירות בלבד. בהחלט רואים את העבודה הטובה של עוזר מאמן הנבחרת הישראלית, עו"ד ששי גז.
כל הטורים והפרשנויות על הספורט הישראלי - בניוזלטרים והתראות הספורט של גלובס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
