דיוויד לה-שאפל מציג בפריז תערוכה המשלבת בין סממנים נוצריים לתמונות הוליוודיות פרובוקטיביות ולעתים פורנוגרפיות

"אפיפיור הפורנו-שיק" - זה הכינוי שבו הכתירה העיתונות הצרפתית את דיוויד לה-שאפל, הצלם האמריקני השערורייתי, לכבוד תערוכה חדשה שאותה הוא חושף בצרפת. ב"הוטל דה לה מונה", על פונט נף, מציג לה-שאפל את הרטרוספקטיבה הראשונה שלו בפריז, "על גבול מנת היתר". הדימוי האפיפיורי ניתן לו, משום שלה-שאפל מערבב בתערוכה הזאת בין נצרות אדוקה וקתולית לבין פרובוקציה הוליוודית זוהרת, שמשלבת בין צבעוניות של קיטש וזוהר פורנוגרפי.

כדי לספק את יצרם של הצרפתים, התערוכה שהרכיב לה-שאפל בעזרת 200 צילומים לה-שאפליים למהדרין, מביאה לתור ארוך מאוד במוזיאון הנשכח הזה. כי התעוזה שמאפיינת את הצלם הזה בדרך-כלל, הערבוב בין קיטש פרובוקטיבי לפורנו-שיק, הפך הפעם למלחמת דתות - זו שמערבבת בין הוליווד לברית החדשה וכורתת ברית בין אנג'לינה ג'ולי לישו.

כך מוצאים שם את פמלה אנדרסון שוכבת עירומה כמו דמות מהמיתולוגיה של הוליווד, וסביבה צלמי פפראצי, את מדונה עם הילה מלאכית, את האופנה מוצגת כמו אלה עיוורת שמשדרת את הסיסמה "סקס סמים ורוקנ'רול" ואת ישו עם פירסינג. בייצוג התנ"כי של לה-שאפל, כמו בתמונת המבול, כל הדמויות עירומות ונועלות נעלי התעמלות של חברות מוכרות, עם גופות מנופחות של בודי בילדרז, קעקועים ושיזוף פוטוגני.

האסכולה של אנדי וורהול, שאליה שייך לה-שאפל, הביאה אותו, גם בתערוכה הזאת, לייצוגים שמחקים את היצירות הוורהוליות המוכרות, אבל המוטיבים בתערוכה הפריזאית שהרכיב הצלם, שונים הפעם ומשלבים בין הוליווד לדת, בין ספר ילדים קליל לסגנון רוקוקו כבד, ובין פורנו מטריד לטבע אנושי רך.

"אמנות תקופתית היא אמצעי לפרש תקופה, להאיר זמן בעייתי", אומר לה-שאפל ערב פתיחת התערוכה שלו בפריז. "זה מה שאני מנסה לעשות, קודם כל עבור עצמי. אני לא מרגיש אסיר בהצלחה שלי, ולא במלחמה נגד החומרניות. אפשר לאהוב את האופנה, את הזוהר, את המסיבות, ולהיות בעל מצפון עולמי. תמיד הייתי חלק מהפרדוקס הזה, שיוצא מהפורנוגרפיה הזולה והמלוכלכת והופך את הכוכבים לגיבורים של הזמן המודרני".

קורטני לאב כמריה

לה-שאפל היה הצלם הזוהר של שנות הזהב בהוליווד, אבל גם אדם מאוד דתי. ישו, המבול והמוות היו רק חלק מהנושאים שאותם צילם. "זה נכון שצילמתי הרבה סלבריטיז ואופנה", הוא אומר. "יום אחד, אחרי שסיימתי קליפ עבור מדונה, הרגשתי שאני על סף שחיקה מהתרבות הפופולרית. סוג של אין כניסה. לא משבר קיומי, אלא יותר לידה מחדש. חזרתי לחווה האורגנית שלי בהוואי והשארתי מאחור תוכנית שלמה של צילום, אופנה, את כל בסיס ההצלחה שלי. אני אוהב את העבודה שעשיתי עם בריטני ספירס, אלטון ג'ון ואנג'לינה ג'ולי, אבל אני רוצה להעביר גם מסר נוסף".

הפרסום על נייר זוהר והקודים של האופנה הגבילו את הביטוי האמנותי שלו. "יש גבולות להארד קור בעולם התקשורת. צילמתי תמונות של דוגמניות ליד בתים הרוסים עוד לפני שהוריקן קתרינה הרס את ניו-אורלינס. האקטואליה הצטרפה באופן מוזר לעולם הדמיון שלי. הייתי חייב לצמוח, כי זו המשמעות של חיי. אני לא מוצא את הצילומים סמליים, כאלה ששולחים את הצופה למצפון העולמי".

את התערוכה פותחת תמונת ענק של קורטני לאב, כמריה מגדלנה, כשבחיקה שוכב גבר דמוי ישו, שנראה כמו בעלה המת, קורט קוביין. התינוק זהוב השיער בחזית התמונה משחק בקוביות שעליהן כתוב "גן עדן וגיהינום". בהמשך התערוכה, מוצג סרט ה"מייקינג אוף" של התמונה הזאת. "התמונה של קורטני לאב מסמלת את המוות של ישו", מספר לה-שאפל. "רציתי להמציא באמצעותה את הפרשנות שלי, כשקורטני היא כמריה הבתולה, שאיבדה חבר לאובר-דוז של הירואין, אבל זו גם האורגזמה של האקסטזה שלה. רק במהלך הצילומים הבנתי את המשמעות הנסתרת שבתמונה, זו שמקשרת את קורטני להתאבדות של בעלה, קורט קוביין. אבל הילד שבקדמת התמונה משקף את התקווה".

התערוכה של לה-שאפל מפתיעה לא מעט בזכות העובדה שהיא מאוד דתית, בעוד שצרפת היא מדינה שדוגלת בחילוניות עיקשת. יש שם פרשנות מודרנית סגנונית שלו לסיפורי התנ"ך והברית החדשה, ולצד אנג'לינה ג'ולי בהתפרצות סקסית, פריס הילטון בדמותה של ריץ'-ביץ' ואומה תורמן בהבעה המומה, אפשר למצוא את ישו עם פירסינג, את מריה מגדלנה עם מחשוף וחכמי דת בייצוג של כנופיה מלוס-אנג'לס.

"בארצות-הברית, הנוצרים הקיצונים חטפו את ישו כדי להזין את הפרופוגנדות שלהם, וזה מסביר את הפניית העורף של אמריקנים רבים מהכנסייה לדתות אוריינטליות. זה נושא שהוא טאבו חזק, שמשפיע היום על עולם האמנות. אלוהים משמש אותם להצדיק מלחמות. אני אמריקני שחי לפי האמונה של תומס ג'פרסון, שנתן לנו את החופש של הדת. בנצרות המודרנית, החילוניים עם הרוגע והסבלנות שלהם, נראים לי קרובים יותר למילתו של ישו, שהטיף לאהבה ולסבלנות כלפי האחר".

מקדונלד'ס מחוץ לתחום

לה-שאפל, 46, נולד בקונטיקט. אביו דור שלישי, שנולד בארצות-הברית, עם מקורות קוויבקים וקנדיים, קתולי לחלוטין. אמו נולדה בליטא, והיא סוג של נערת פרחים. בשנות ה-80 עזב לה-שאפל את עיר הולדתו ועבר לניו-יורק, שם הכיר את אנדי וורהול, שהפך למשפיע מרכזי על עבודתו. עוד גורם שהשפיע על היצירה המצולמת שלו הוא עולם האמנות. למעשה, בכל סשן צילום של לה-שאפל, בין אם מדובר באחד פרטי או בפרסומת, נמצא על הסט לפחות ספר אמנות אחד.

לה-שאפל הוא הצלם התקופתי שמשדר ערבוב בין אופנתיות מודרנית לבין רצינות אינטלקטואלית. לצד העניין הרב באמנות הוא נחשב לטרנד אופנתי מתמשך. הוא ציר מרכזי של כל מסיבה, בעיקר כזאת שמתנהלת בניו-יורק, שם הוא סוג של סלבריטי. כמו רוברט פראנק (שמציג כרגע במוזיאון ז'ה דה פום בפריז) ואנני לייבוביץ' (שהתערוכה שלה, "חיי צלמת", עזבה לא מזמן את עיר האורות), לה-שאפל מבין את חשיבות התערוכה הראשונה בפריז.

הרושם הוא שנעים לעבוד איתו, על אף שהוא לעולם לא מתפשר, ותמיד יודע איזו תמונה הוא רוצה שתצא. "הסטודיו שלו משתנה כל הזמן וזה מעניין", אומרת לי סופי, דוגמנית שעבדה איתו. "הוא יודע להסביר מה הוא רוצה. אבל זה קשה. יש לו דרישות גבוהות ועל הסט יש הרבה אקרובטיקה. פעם הייתי צריכה להחזיק משקל של שתי דוגמניות על רגל אחת שלי. זה לא היה קל, אבל התמונה יצאה מדהים".

לה-שאפל אולי נקרע בתערוכה שלו בפריז בין הוליווד לקתוליות, אבל בחיי היומיום הדילמות שלו הרבה יותר עמוקות. הוא צמחוני, שונא המבורגר וטוען שלעולם לא נכנס למקדונלד'ס. בכל זאת, הוא מייצג את תרבות המקדונלד'ס של ארצות-הברית. אולי כדי להילחם בתדמית, על ההזמנה לתערוכה הניו-יורקית שלו הוא הדפיס תמונה של המבורגר שמנוני ענק מוחץ דוגמנית דקיקה. סוג של אירוניה תרבותית? או אולי ביקורת על החברה האמריקנית?

לה שאפל מודה גם שהוא שונא בוטיקים של חברות לוקס. "הם קיימים ולא עומדים להיעלם", הוא אומר כמעט בצער. אבל לה-שאפל מצא פתרון מעולה - הוא מתפרנס מחברות הלוקס האלה ומצלם עבורן פרסומות זוהרות, שמביאות אליהן קהל קונים אדיר. *

"על גבול מנת היתר", מוזיאון המטבעות בפריז, מטרו פונט נף. עד 31 במאי Musee de la Monnaie, 11, quai Conti, 75006 Paris. www.monnaiedeparis.fr