יופי של בוהמה

האופרה מספרת את סיפורה של קבוצת בוהמיינים בפריז של המאה ה-19, ומתמקדת באהבתם של המשורר רודולפו והרוקמת הצעירה והחולה מימי. ספויילר: כמו כל אופרה רומנטית ראויה לשמה, גם "לה בוהם" מסתיימת במותה של הגיבורה. בשורה התחתונה זהו מופע מרהיב ומומלץ, אף שמבחינה מוזיקלית הוא לא נטול בעיות.

הנקודה החזקה ביותר בהפקה הזו, היא הבימוי. הבימוי הזה של פרנקו זפירלי ל"לה בוהם" עלה כאן לראשונה ב-1997, וכאז גם היום הוא נותר מרהיב עין. זפירלי, כדרכו, הלך כאן על בימוי קלאסי וגרנדיוזי, מעין "אולד סקול" של הפקות אופרה. הבמה עשירה מאוד בפרטים, במיוחד במערכה השנייה. התפאורה במערכה הזו פשוט מהממת: על הבמה יש שני מפלסים, אחד של השדרה עמוסת החוגגים והשני של בית הקפה "מומוס", שבו יושבים החברים הבוהמיינים.

הכל עמוס ועשיר במובן הטוב של המילה, החל מהבימוי וכלה בתפאורה ובתלבושות. בתחילת המערכה יש על הבמה אפילו הופעות אורח קצרות של חמור וסוס, שנראות טבעיות לגמרי. אחר-כך, במערכה השלישית, יש תפאורה לא פחות מרהיבה, המציגה חצר פונדק ליד אחד משערי המכס בכניסה לפריז עם שלג שיורד מהשמיים. באמת יפה.

ההצגה אורכת שלוש שעות (כולל שתי הפסקות), אבל חולפת ביעף ומשאירה טעם של עוד.

יתרון נוסף של ההפקה הוא צוות הזמרים. אמש ראינו את הקאסט הראשון, שרובו היה טוב מאוד. בין הזמרים בלט במיוחד הבריטון הישראלי בועז דניאל, בתפקיד מרצ'לו הצייר. דניאל הקליט את "לה בוהם" לא מזמן עם אנה נטרבקו הגדולה, וגם בביצוע בתל-אביב הוא שר ברמה של ליגת-על עולמית. סקוט פייפר (Piper), בתפקיד המרכזי של רודולפו, הציג קול יפה ומשחק טוב, אבל קצת פחות שכנע בצלילים הגבוהים. בנוסף, קולו לא תמיד היה הכי יציב. פווארוטי הוא לא. אדינה ארון, בתפקיד מימי, הייתה מצוינת מבחינה קולית אבל לא משהו מבחינה דרמטית. היא הציגה קול עשיר ורב-גוונים, אבל לא הצליחה להעביר את הטרגדיה של מימי עד הסוף. אני מהמר שאירה ברטמן הישראלית, ששרה בקאסט השני, תמלא את התפקיד הזה בצורה הרבה יותר מרגשת.

לצד הסולנים משתתפות בהפקה גם שלוש מקהלות - מקהלת האופרה הישראלית, המקהלה הפילהרמונית תל-אביב ומקהלת הצעירים "העפרוני". תפקידי המקהלה באופרה הזו לא גדולים במיוחד, והמקהלות ביצעו אותם באופן מספק בהחלט.

האכזבה העיקרית של ההצגה נרשמה דווקא מכיוון דוכן המנצחים. על ההפקה המחודשת של "לה בוהם" מנצחת הקנדית קרי-לין וילסון (42), בהופעה ראשונה בישראל. יחסי הציבור של האופרה עבדו שעות נוספות סביב העובדה שעל ההפקה הזו מנצחת אישה, אבל בשטח זו לא הייתה כזו אטרקציה. נראה שלוילסון יש עדיין הרבה עבודה בדרך לצמרת. בכמה מקומות הביצוע סבל מבעיות תיאום משמעותיות, בעיקר במערכות הראשונות. באופן כללי הייתה תחושה שבמקום לתמוך בזמרים ולהוביל אותם קדימה, היא דווקא מושכת אותם אחורה, ושבתנאים אחרים הם היו יכולים להפיק מעצמם יותר. טוב שזה לא היה מספיק מהותי בשביל לקלקל את החוויה.

לסיכום: הפקה מרהיבת עין, וביצוע מוזיקלי לא מושלם אך עדיין טוב מאוד. מומלץ בחום. *