שוק חופשי, או סתם שוק

מהנעשה בכדורגל: עידן ויצמן וברק בדש הם שחקני הכח ר"ג. הסתבר שכבר היום סוכם שבעונה הבאה הם ישחקו במ.ס. אשדוד. חברת החקירות ויצמן-יער עברה למצב של חשד-חקירה: שחיתות? פגיעה בטוהר התחרות? מה יקרה כשהכח תשחק נגד אשדוד במחזור ה-31? התיק, אגב, נסגר בסופו של דבר.

מהנעשה בכדורסל: כאן הדברים הרבה יותר פשוטים. רביב לימונד וארון מגי היו אתמול כוכבי נהריה והיום הם משחקים במכבי ת"א. פגיעה בטוהר התחרות? מה זה בכלל? ואין גם בעיה כשמכבי אולי תפגוש את נהריה בפלייאוף או בפיינל פור.

בשני המקרים, כנראה שהדברים נעשו כחוק. אלא שהחוק בכדורגל שונה מהחוק בכדורסל. למה אשדוד לא העבירה אליה את ויצמן ובדש כבר עכשיו? כי בכדורגל יש חלון העברות מוגדר שרק בו ניתן להעביר שחקנים. נסגר החלון, נסגרה ההזדמנות. בכדורסל אין חלון, ואם יש דלת היא לא סגורה אלא מסתובבת וכל אחד כטוב בעיניו יעשה. יקנה, ימכור יעביר מתי שירצה. כל אחד? לא מדויק, רק מי שיש לו כסף.

ההבדל הזה בין הכדורגל לכדורסל הביא לכך שקרוב למאה שחקנים זרים נחתו והמריאו כאן השנה. לא לסלים הם המריאו אלא לנתב"ג וממנו. בעוד שבכדורגל יש רגולציה תקנונית-משפטית שמגבילה את ההעברות, בכדורסל השוק חופשי לגמרי. אלא שהחופש, כמו במקרים האחרים, הוא מתכון לאנרכיה. והליגה בכדורסל נראית ככה. כל יום קם אוהד ורואה פרצופים חדשים ולא מוכרים במדי קבוצתו. והמאמנים לא ממש מגבשים את הרכבת המזדמנת הזו ליחידה מאומנת. המשחקים נראים כמו תחרות קליעות בין כמה חבר'ה שנקלעו במקרה לאותו מגרש.

בספורט העולמי יש מודלים שונים לניהול וארגון ספורט תחרותי. נכון, המודל העתיק של שחקנים-סמלים שמשחקים כל חייהם באותה קבוצה עבר מהעולם. הגלובליזציה וחופש העיסוק שינו את הכללים. הכסף הכחיד את הבידול המדינתי. אין יותר כדורגל אנגלי או איטלקי, יש קבוצות רב-לאומיות שהכסף קובע כמה טאלנטים ישחקו אצלן. מילאן זהרה בזכות שלושה הולנדים. באנגליה לקחו פעם אליפות קבוצות כמו לידס, בלקבורן, נוטינגהם פורסט. ניוקאסל היתה קבוצת צמרת לגיטימית. היום הצמרת הצטמצמה לשלוש-ארבע קבוצות רב-לאומיות. כך במרבית הליגות באירופה, כך בליגת האלופות.

לעומת זאת במולדת הקפיטליזם והשוק החופשי ארה"ב, ההגבלות הן קשות יותר. בגלל שהחתירה שם לספורט תחרותי-שוויוני היא אמיתית. לא מתוך סוציאליזם, אלא מתוך הבנה שרק תחרות אמיתית, כזו שהאלופה בה לא ידועה מראש, תניב את הדיבידנד הכספי הגבוה ביותר.

ההבדל הגדול בין ארה"ב לאירופה, שנועד לשרת את ערך התחרות, הוא תקרת והגבלת שכר. נכון שהגבלת ניידות שחקנים היא בעייתית גם בארה"ב, אבל כל עוד הניידות החופשית נתקלת בתקרת השכר אין מצב שקבוצה אחת תרכז אצלה יותר מדי גלאקטיקוס, או תרכוש שחקנים רק כדי לייבש אותם אצלה על הספסל ולמנוע מהם לשחק אצל יריבותיה. במצב שבו גם הניידות וגם השכר הם בלתי מוגבלים, קונות הקבוצות העשירות את השחקנים ואת התארים. חלונות ההעברה נועדו לרסן קצת את הבולמוס הזה, לתחום אותו בזמן. בכדורסל הישראלי, אפילו המגבלה הקטנה הזו לא קיימת.

הדוגמה של רכישת מגי ולימונד היא איפוא השפיץ הקיצוני ביותר של הכנעת הספורט ביד הכסף. מכבי ת"א שייכת למשפחת החזקים והעשירים ששולטים בספורט במדינתם. המשפחה עליה נמנים, בין היתר, ניו יורק יאנקיז בבייסבול וריאל מדריד בכדורגל, שיכולות לקנות כל מה שזז. אבל כשבודקים בין השלוש האלה מי המצליחה ביותר לאורך השנים, התשובה היא כמובן מכבי שלנו, מכבי ת"א, שפעם בעשרים שנה ומעלה מאבדת אליפות. שתי סיבות להצלחה פנומנלית זו: 1. שמעון מזרחי. 2. מכבי כפופה פחות מכולן לכל רגולציה שהיא. היא יכולה לשחק בליגה שבה תקציבה גדול פי עשרה ומעלה מיריבותיה, והיא יכולה לקנות כל שחקן מתי שהיא רק רוצה. מגבלות שאפילו היאנקיז וריאל כפופות להן.

יש הטוענים לקשר מסוים בין שתי הסיבות. אבל זהו כבר דיון אחר.

רוצה לקבל את כל טוריו של משה גורלי ישירות לתיבת המייל שלך? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט