הפסדי זכייניות הטלוויזיה המסחרית הולכים ונערמים, חברות הלוויין והכבלים מוסיפות לדמם מזומנים ורחוקות מלהצדיק את השקעות העתק בהן, גופי ההפקה נלחמים על חייהם וגם השלמת הרפורמה ברשות השידור עדיין רחוקה מאוד.
האם תנאי הזיכיון שניתנו לגופים המסחריים הם האשמים המיידיים בהפסדים? האם יש לעבור לשיטה של רישיונות, על פני שיטת הזיכיונות? קשה אולי לבוא בטענות לגופים מסחריים שלא רוצים להפסיד, או מעוניינים ברווח מקסימאלי, אבל בהסדרי השידור בישראל זה לא היה אמור להיות טיעון. קבוצות ניגשו למכרז, זכו, ולאחר הזכייה הן מתחמקות מההתחייבות שלהן. התרגלנו לרמיסת תכני השידור על ידי הזכייניות, להשמדתן של עשרות דרמות, סדרות איכות ומפעלי דוקומנטציה. הסכמנו למקבצי פרסומות אימתניים, ששוברים ברגל גסה וביד חמדנית כל הנאת צפייה. אבל זה, מתברר, היה רק המבוא.
עכשיו, שתיים מבין שלוש הזכייניות רוצות להתאחד. ערוץ 10 יתמזג עם רשת, והשאלה היחידה, מבחינתן, היא מי יעבור לגור אצל מי. האם ערוץ 10 יוותר ויכיל גם את רשת, או שלהיפך, ערוץ 10 יעבור לגור בדירת שלושת ימי השידור שיש לרשת בערוץ 2. זו לא הפרה של המכרז. זה צפצוף ארוך, כוחני ולעגני. כך או כך, מדובר במהלך הרסני, שפוגע לא רק בחופש הבחירה של כל הצופים. אלפי בני אדם ייפלטו מהתעשייה. בהיעדר תחרות, תרד גם הרמה. כן, אפילו הרמה של תוכניות הבל מושקעות מאוד. מתן יד למהלך המיזוג השערורייתי הזה הוא צעד אדנותי, של בעלי הממון שמוכנים רק להרוויח על חשבון הציבור, אבל אין בהם שום אורך נשימה או גדלות רוח לעבור גם תקופות פחות נוחות, למרות שזה בדיוק מה שהתחייבו לו.
מה שקורה עכשיו הוא לא רק שיעור באזרחות, שמלמד את תושבי המדינה כי מכרז אינו מכרז, התחייבות היא לא התחייבות, והרווח המיידי הוא חזות הכל שמבטל למפרע כל הסכם וחוזה. השיעור האמיתי הוא חוסנה המדומה של התעשייה הפרטית, שנמעכת מול כל משב רוח מזדמן, ומחפשת אך ורק את טובתה הרגעית, או הרבעונית.
אם מפנימים את לקחי השיעור הזה, מבינים שאין שום תחליף לשידור הציבורי. אמת, שיקולים ואילוצים כלכליים הם חלק מהותי מפעילות השידור הציבורי, אבל בניגוד למערך המסחרי, הם לא השיקולים היחידים. השידור הציבורי מחויב לצופה, לא לכיסו של בעל מניות.
דווקא עכשיו, מתוך האפילה של המשבר הזה שמציג את השידור המסחרי במלוא מערומיו - ואין הכוונה רק לגופם של משתתפי "הישרדות 2" או "האח הגדול VIP"- מתבהרת באופן מלא החשיבות של השידור הציבורי. עכשיו, על רקע צמצום התכנים שמתבצע בבוטות מול עינינו במגזר הפרטי, שממילא ערם על המסך חיקויים וחיקויי חיקויים של אותן תוכניות קצף, אנחנו מבינים שאין כל תחליף לשידור האיכותי הציבורי שנבנה כאן במשך עשרות שנים.
בדיוק כפי שהמדינה, כל מדינה, מבינה כי היא השחקן המשמעותי במשק ונחלצת להבראת הכלכלה, כך גם מדינת ישראל צריכה לאוורר את תפיסותיה המיושנות אודות היד הנעלמה בכלכלה, ולחזק דווקא עכשיו את השידור הציבורי. המדינה צריכה לוודא, כי השידור הציבורי מעמיד מול הצופה חלופת תוכן איכותית ומעצימה. המדינה צריכה לדאוג כי גופי השידור הציבורי ינוהלו באופן יעיל, המותאם לדרישות השוק. המדינה צריכה להעמיד מול הגופים המשדרים רף דקדקני, אשר בו הם צריכים לעמוד. המדינה צריכה לדרוש מהשידור הציבורי להעמיד אמת מידה בתחום, ולא להסתפק בכך שהיא מותירה אותו בחיים, ספק חי, ספק מת-משדר. הגיע הזמן שהמדינה תחדול ממשחקי החתול ועכבר מול הזכיינים המסחריים, ותוודא כי רף האיכות נשמר אצלה בבית, בקרב גופי השידור הציבורי. כך תעמוד מול הצופה ברירה של ממש, וכך כל הצדדים יצאו נשכרים. *
הכותבת היא מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.