"מלוא כל ההגדה משפט"

מעבדות לחירות

החירות היא ערך עליון, שנאמר: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". חשיבות חירותו של האדם בולטת כבר בכותרת וחירותו מודגשת בו, לבל נתחבט אם התיבה "כבוד האדם" חובקת בקירבה גם את חירותו. אכן כן. מובן שכן. הכותרת מקדימה ואומרת אמן, לו יהי וכן יהי. מכל מכלול הערכים והזכויות של כבוד האדם - ראש וראשון היא חירותו. החירות הפיסית, החופש, חירות הדיבור ועוד. "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (סעיף 5 לחוק היסוד). "כל אדם חופשי לצאת מישראל" (סעיף 6 לחוק היסוד). לית מאן דפליג, שזכות החירות מקפלת בתוכה גם את הזכות לא להיות עבד. האמנם "לית מאן דפליג? ובכן, בארה"ב הנאורה לא היה הדבר כל כך ברור במאה החולפת. נכון, הדבר מעביר בנו פלצות, אבל זו היתה ההוויה המשפטית והעובדתית המצערת. הם כנראה לא קראו את הגדת הפסח בה נאמר: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".

זכות החירות, עם כל חשיבותה וחסינותה, איננה מקודשת. בצידה קיימים ערכים וזכויות נוספים שיש לאזן ביניהם. לעיתים אין מנוס משלילת חירותו של אדם והשמתו בבית האסורים או במעצר. חירותו נשללת וחופש תנועתו מוגבל. אך פגיעה שכזו בחירות, בחופש ובכבוד האדם מוגבלת במסורות חוק היסוד בכך, "שאין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל (ואין ספק שעבדות איננה בכלל זה), שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש..." (סעיף 8 לחוק היסוד, המכונה "פיסקת ההגבלה").

מי שמך?

"ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני עברים נצים. ויאמר לרשע, למה תכה רעך. ויאמר, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו...".

"מי שמך" משמע, במלים אחרות, מי הסמיכך? מה מקור סמכותך. ואכן, סוגיית הסמכות היא שאלת מפתח במשפט. בלית סמכות אין שררה. המעשה השלטוני נטול הסמכות הוא כאילו לא היה. עם השנים ומאז חוקי היסוד, הסמכות "ירדה כיתה" (אף כי אין להקל ראש בחשיבותה). "עם חקיקתם של חוקי היסוד חל שינוי קונספטואלי...שינוי זה קשור גם ברטוריקה המשפטית. בעבר פתחנו ברטוריקה של סמכות, כח ושיקול דעת שילטוני, אשר מהם נגזרו, בדרך פרשנית, הזכויות השונות. לאור חוקי היסוד עלינו לפתוח עתה ברטוריקה של זכויות וחירויות, אשר לאורן יש לקבוע את תוקפם והיקפם של הסמכות, הכח ושיקול הדעת השלטוני. לא הכח השלטוני באיזונו הראוי הוא שיקבע את זכויות האדם, אלא זכויות האדם (וחירותו - פ.ר.) הן שתקבענה את הכח השלטוני" (פס"ד גנימאת).

לא תעמוד על דם רעך

"וירא איש מצרי מכה איש עברי...ויך את המצרי ויטמנהו בחול".

מה עניין למשה להגן על איש עברי ולתבוע את עלבונו? זו איננה "הגנה עצמית" של משה, שהרי לא הוא המותקף. מי שמו? ובכן, חוק "לא תעמוד על דם רעך" משנת 1998 קובע, כי "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". משה לא דק פורתא ביישומו ופרשנותו של סעיף זה, אך ההקשר ברור. זהו צו המוסר, אל תעמוד מנגד והיחלץ לסייע במצוקת זולתך. כך נהג משה אם כי ללא מידתיות.

עינויי מסים

"ויענונו - כמה שנאמר: וישימו עלינו שרי מסים למען ענותו בסבלותם...".

בעת ההיא, בתקופת עבדותנו במצרים, היה נהיר וברור כי בהטלת מס יש משום עינוי. מה נשתנה? כיום יתכן שניתן להקדים תרופה למכה על ידי תכנון מס נבון, בבחינת "הבה נתחכמה לו" ובלבד שלא תהיה בכך משום עסקה מלאכותית או בדויה.

שוויון המינים ואפליה מגדרית

"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". ומה באשר לחוק שוויון המינים?

ענישה מידתית והדרגתית

עשרת המכות שניחתו על מצרים היו הדרגתיות ובתור שכאלה גם מידתיות. הקדוש ברוך הוא מכה במצרים עד שיאמרו "רוצה אני". תחילה דם וצפרדעים בנהרות אחר כך ארבה בתבואה וכל כיוצא באלה מכות מדודות. איתות לבאות. החומרה עולה ומתגברת. רק בסופה מגיעה המכה הקשה והאנושה מכולם, הרי היא מכת הבכורות.

על ארבעה בנים

"חכם מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים...? ואף אתה אמור לו..." כהילכות המשפט המחייבות חברה תקינה...

"ושאינו יודע לשאול - את פתח לו". במילים אחרות, פנה לייעוץ משפטי.

אלה גם אלה, כל ארבעת הבנים ושאר קוראים יסכיתו וישמעו, כי מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים (ובזכויות היסוד של חירות וכבוד האדם, המקופלות בהגדה) וכל המרבה הרי זה משובח. וכעת, משהגיעה שעת קריאת שמע של שחרית, נניח למקלדתנו ונאחל לכולכם חג חרות שמח והפנמה רחבה של לקחי הגדת פסח ומשפטיה (תרתי משמע).

* עו"ד פנחס רובין מייצג מעת לעת בני חורין ו/או עצירים (אך לא עבדים).