התאוששות מתחילה במזרח

ארה"ב, יפן, גרמניה, בריטניה ומדינות רבות אחרות הכריזו בשנה וחצי שחלפו על תוכניות חילוץ ותמריצים כאלה ואחרים, אך נראה כי חבילת התמריצים של סין, מוכיחה את עצמה כיעילה ביותר. במבט ראשון, נתוני הצמיחה של סין לרבעון הראשון, שהצביעו על קצב צמיחה שנתי של 6.1% - הקצב האיטי ביותר מזה כעשור, אינם מבשרים טובות עבור הכלכלה השלישית בגודלה בעולם.

אך במבט קרוב וממוקד יותר, ניתן לראות בסימנים להתאוששות של ממש בכלכלה הריאלית. אם משווים את הרבעון הראשון של 2009 לזה שקדם לו, ניתן להבחין בגידול של 6%, במונחים שנתיים, לאחר קיפאון כמעט מוחלט ברבעון האחרון של 2008, כפי שניתן לראות בגרף הנ"ל שהוכן על ידי JP מורגן.

יתרה מכך, בחודש מארס הכלכלה הסינית גילתה סימני האצה, כאשר הייצור התעשייתי הציג גידול של 8.3% לעומת התחזקות ממוצעת של 3.8% בינואר ופברואר. במונחים רבעוניים, הייצור התעשייתי גדל ב-11.7% לעומת התכווצות של 8.8% ברבעון הרביעי של 2008 וההשקעות בנכסי נדל"ן (FAI) זינקו ב-30.3% במרס לעומת 26.5% בינואר ופברואר, כפי שניתן לראות בגרף שלדלהלן, שהוכן על ידי ברקליס קפיטל.

ההוצאות הממשלתיות גדלו ב-47%, במונחים שנתיים, בחודשיים הראשונים של השנה, בהשוואה לעלייה של 21% ברבעון האחרון של 2008. מדד מנהלי הרכש (PMI) של CLSA העוקב אחרי הפעילות היצרנית, עלה ל-50.1 נקודות באפריל, בפעם הראשונה מאז אוגוסט שעבר. זאת כאשר כל תוצאה הגבוהה מ-50 נקודות מצביעה על צמיחה כלכלית.

המכירות הקמעונאיות צמחו ב-16% במארס, במונחים ריאליים, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד - עדות לכך שתוכנית התמריצים של ממשלת סין, הנאמדת ב-586 מיליארד דולר, החלה להראות תוצאות בשטח.

בהתבסס על נתונים אלה ואחרים, ברקליס קפיטל עדכן העלה את תחזית הצמיחה של סין ל-7.2% ב-2009 מ-6.7% בתחזית הקודמת.

מצד שני, נכון לחודש מארס, הייצוא מסין התכווץ ב-17%, במונחים שנתיים, כשהביקושים למוצרים הסינים מעבר לים צפויים להישאר חלשים בשנה הקרובה. זאת הסיבה העיקרית לכך שכלכלנים מסוימים חוזים לסין קצב צמיחה שנתי של 5% בלבד. אך התחזיות הפסימיות יותר נותנות משקל רב מדי לייצוא ואינן מתחשבות מספיק בחבילת התמריצים של הממשלה הסינית.

בניגוד לדעה הרווחת, הגורם העיקרי להאטה של הכלכלה הסינית איננו קריסת הייצוא לארה"ב. הכלכלה הסינית החלה להראות סימני עייפות כבר בשנת 2007, הרבה לפני שהייצוא ירד בצורה משמעותית, וכתוצאה ממשבר בשוק הבנייה והנדל"ן שנוצר בשל מדיניות אשראי נוקשה שנועדה למנוע התחממות יתר של הכלכלה הסינית, שצמחה אז בקצב מסחרר של יותר מ-11%.

הירידה החדה בייצוא אמנם פגעה בסין במידה לא מבוטלת, אך היא אינה תלויה בו כפי שנהוג לחשוב. הייצוא מהווה 40% מהתמ"ג של סין, אך הוא כולל הרבה רכיבים מיובאים. בפועל, רק כ-10% משוק העבודה הסיני שייך לענף הייצוא.

אם ירידה של הביקושים מבית ונסיגתו של שוק הנדל"ן הפילו את המשק הסיני, הרי שהתחזקות בתחומים אלה יכולה להבריא אותו. תוכנית התמריצים הסינית היא מהגדולות והמקיפות ביותר בעולם, והשלטון האבסולוטי מאפשר יעילות והסרה מהירה של חסמים בירוקרטים. משמע: הממשלה יכולה ליישם את תוכניותיה במהירות ויעילות רבה יותר מאשר בכל מקום אחר. לדוגמא: סין שילשה בשנה האחרונה את ההשקעה במסילות רכבת.

משימתה העיקרית של סין היא למצוא מנוע צמיחה חדש. היא לא יכולה להתבסס עוד על ייצוא וגם לא לבנות על כך שהשפעותיה של תוכנית התמריצים יאריכו ימים. ממשלת סין מבינה, כי בלי גידול משמעותי בהוצאות הצרכנים הסינים, קצב הצמיחה של הכלכלה השלישית בגודלה בעולם יהיה איטי מאד ביחס לשנים עברו.

אם ברצונה של סין לעמוד בתחזית של דויטשה בנק, לפיה התמ"ג של סין יעקוף את זה של ארה"ב בתחילת שנות ה-20' של המאה הנוכחית, עדיף לה להתבסס יותר על צריכה וביקושים מקומיים ואזוריים, ופחות על הצריכה בעולם המערבי.