קולנוע: תוכנית הריבוט

יש את המילה הזו באנגלית, שאין לה מקבילה עברית מדויקת: MEH. זו המילה שמתארת, פחות או יותר, את הסרט "אקס מן המקור: וולברין". כרגע, נושא השיחה העיקרי סביב הסרט הוא הגרסה הלא גמורה שלו שהודלפה לאינטרנט והורדה למיליוני מחשבים ביתיים, אבל כיוון שזה לא חוקי, בואו נתייחס לגרסה שמוקרנת בקולנוע, ובה לא רואים חוטים קשורים לגב של אף אחד: במיטב האופנה ההוליוודית, מדובר בריבוט לסדרת סרטי אקס מן.

כלומר, מתחילים לספר את הסיפור מהתחלה, מנקודה בזמן שקדמה לסרט הראשון. נראה את זה בקרוב ב"סטארטרק", וכבר ראינו את זה ב"יום שישי ה-13" וב"מלחמת האופל - עלייתם של אנשי הזאב". ואם אהבתם את "מלחמת האופל" האחרון, תאהבו גם את זה.

מדובר בסרט אקשן לא רע, מרשים ויזואלית, לא מביך בכלל. אבל MEH.

יו ג'קמן חתיך, וולברין הוא בחור חמד, וחבל על כל הסבל שגרמו לו האנשים הרעים מהצבא, ואיך שהרסו לו את החיים השקטים עם הבחורה הפוטוגנית בצימר.

אבל לא ראינו מספיק מהיחסים שלו עם אחיו ויקטור (לייב שרייבר, מוצלח כרגיל למרות שלא ברור מה האינטרס של ויקטור בשום שלב בסרט) ועם בת הזוג שלו, כדי שבאמת יהיה אכפת לנו. אולי זה סרט למיטיבי אקס-מן, שמכירים את הסיפור ואת הדמות יותר לעומק, מספרי הקומיקס, מהסרטים ומסדרת הטלוויזיה. לכל האחרים - MEH.

ולעומת וולברין שלא מתעלה מעבר לציפיות, "טרנס סיביריאן" הוא לגמרי לא MEH. קשה לי אפילו לומר אם זה סרט איכותי או לא, הוא מורט עצבים (במובן הטוב) במידה שכמעט ולא מאפשרת שיפוט אובייקטיבי. זה סרטו השלישי של בראד אנדרסון, אחרי הקומדיה הרומנטית עטורת השבחים - "התחנה הבאה וונדרלנד" והמותחן הפחות עטור - "המכונאי". הפעם ממקם אנדרסון את סרטו בזירת מותחנים קלאסית - הרכבת.

אמילי מורטימר מגלמת את ג'סי, ילדה רעה לשעבר שהתמסדה ונישאה לרוי (וודי הרלסון), בוק אמיתי וסטריאוטיפ של האמריקני הדביל - אובר-ידידותי, חובב רכבות ישנות וחבר בכנסייה. אחרי שסייעו לילדים עניים בסין מטעם אותה כנסייה, חוזרים רוי וג'סי הביתה דרך רכבת הטרנס סיביריאן, שהנסיעה בה אורכת שמונה ימים. ברכבת הם פוגשים זוג מעורר חשד - אבי, צעירה מרדנית שמזכירה לג'סי את עצמה בחייה הקודמים, ובן זוגה קרלוס, ספרדי מגורז שמבוגר מאבי בכמה שנים טובות ומחזיק סחורה חשודה בתיק.

מרגע עלייתם של ג'יס ורוי ולרכבת ברור שמשהו רע עומד לקרות, וכמו בסרטי המתח הטובים ביותר, תחושת האימה נובעת לא ממה שקורה בפועל, אלא ממה שאנחנו מדמיינים או חוששים שיקרה. "טרנס סיביריאן" שומר על הקצב ועל גורם ההפתעה לכל אורכו: כשהוא מתחיל בתחפושת של דרמה חברתית, ממשיך כמותחן אימה פסיכולוגי והופך לקראת סופו למעין "מת לחיות". יש כמה חורים בעלילה ופעולות תמוהות, אבל הם לא גורעים מהמתח, שגובל ברגעים מסוימים בבלתי נסבל, ומגדיר מחדש את המושג "רכבת ההפתעות". *

רוצו לראות גם את:

סאנשיין בע"מ

זה סרט שמתאמץ מאוד להישאר קטן, ולציית לחוקים הלא כתובים של הקולנוע העצמאי הידידותי למשתמש. אמנם יש תחושה של משהו נוסחתי שכבר ראינו, אבל סאנשיין בע"מ פחות מאגניב מ"ג'ונו" (שזה טוב), ופחות סכריני מ"מיס סאנשיין הקטנה" (למרות שמדובר באותו בית הפקה, וגם כאן אפשר למצוא הרפתקה משפחתית, את אלן ארקין ו-ואן ישן). שווה לראות הרבה בזכות ההופעה של שתי הכוכבות שלו, איימי אדמס ואמילי בלאנט, וגם בגלל שבאמת השתדלו לא לסגור את כל קווי העלילה בעטיפה ורודה.

הימנעו מ:

האנה מונטנה

כאמור, מיילי סיירוס, בילי ריי סיירוס, המחלקה המסחרית של דיסני. כל מילה מיותרת. ואם הילדים מתעקשים לראות סרט עדיף כבר לקחת אותם ל"גומורה" במקום. זה יחשל אותם.