קרקס בא העירה

בשלושים השנים שבהן אני עוקב אחר מהלכי גיבוש תקציב המדינה ותכניו של התקציב, לא זכור לי מצב שאפילו מתקרב לכאוס של השנה. הדברים אמורים הן במישור המקצועי והן באופי התהליך. דרך ההתנהלות היא כה גרועה שבלי כל קשר לשאלה אם אגף התקציבים צודק בכל עניין או לא, התגובה הנכונה מצד אנשי האגף היתה צריכה להיות התפטרות קולקטיבית.

הרי ברור שמי שבעצם קובעים את התקציב הם אהוד ברק, אורי יוגב ועופר עיני. אפשר לכתוב ממש פיליטון על ההצגה הזאת, אבל אשאיר מלאכה זו למוכשרים ממני, ואעסוק בהיבט המקצועי, שכמובן אינו בלתי תלוי בתהליך.

ישראל נמצאת במסלול של מיתון שאת סופו קשה מאוד לשער, מפני שהוא תוצאה של התפתחויות עולמיות ולא פנים-ישראליות. מזה נובע שלמדיניות הכלכלית שלנו יכולה להיות השפעה מוגבלת בלבד. תפקידה העיקרי הוא למתן את עומק המיתון. כלומר, מדיניות חכמה יכולה להאט את תהליך המיתון ולעשות אותו בסופו של דבר פחות חמור. יציאה מהמיתון תוכל להיעשות רק עם ההתאוששות העולמית, שתגרור את התאוששות הייצוא.

לא רצוי להעלות מסים

לפיכך, יש רק שתי שאלות חשובות באמת: הראשונה היא מהו האמצעי היעיל ביותר למיתון המיתון והשנייה היא עד כמה אפשר להרחיק לכת במשקלו של הגירעון בתקציב המדינה במונחים של אחוזי תוצר.

התשובה לשאלה הראשונה היא חד-משמעית: מהלכים הממתנים את הפגיעה בהכנסות הפרטים הם היעילים ביותר. הסיבה לכך היא שמכל החלופות העומדות בפני קובעי המדיניות, שקל מול שקל, הפגיעה בהכנסות הפרטים גורמת לפגיעה הקשה ביותר בביקוש המקומי. כלומר, יש בה את ה"תרומה" המירבית להעמקת המיתון. מזה נובע שלא רצוי לפגוע בתשלומי העברה וגם לא כדאי לייקר שירותים ציבוריים. מכאן עולה גם שאי תשלום דמי הבראה לעובדי המדינה הוא צעד שגוי. וכמובן גם לא רצוי להעלות מסים.

הקיצוצים הרצויים יותר, אם אין מנוס מכאלה, הם בסעיפים שיש בהם מרכיב יבוא משמעותי ומרכיב גדול של עבודת עובדים זרים. למשל, קיצוץ (כותב שורות אלה היה מעדיף חיסול) תקציב החוק לעידוד השקעות הון. ואם מקצצים בתקציב הביטחון, אז עדיף לקצץ בפרויקט המרכבה על פני הפחתת כוח אדם בצבא קבע. חשוב להדגיש - זהו מירשם המתחייב מהמצב המיוחד בו אנו נמצאים.

ולגבי השאלה השנייה - עד כמה מותר להרחיק לכת בגירעון? אקדים ואומר שאני מבין את אגף תקציבים: גם אם אין סכנה בגירעון גדול עכשיו, יש חשש שאת הפרצות שהזמן גורם, קשה יהיה לסכור אחר כך, כשהמצב יהיה קל יותר. ההיסטוריה התקציבית של ישראל אינה מעודדת בתחום זה. אבל עדיף היה לשים את הדברים על השולחן. יכול ראש הממשלה להודיע שתמורת גירעון יותר גדול עכשיו, הוא יעמוד על כך שכשהוא ירחיב אותו, הגירעון יהפוך לעודף בתקציב כדי שניתן יהיה לצמצם את החוב הלאומי.

מסע הפחדה

במקום צעדים אלה, היינו עדים למסע הפחדה מהזן המקובל - הורדת דירוג האשראי של ישראל. לכך אין שחר. חברות הדירוג אינן מגיבות כך על מצב יוצא דופן. הן מורידות את הדירוג אם נראה להן שהממשלה עולה על מסלול לא אחראי שעלול להביא לחוב לאומי גדול מדי ביחס לתוצר. ובהקשר הזה לא מיותר לציין שמשקל החוב בתוצר במדינות כמו יפן, איטליה ובלגיה גדול בהרבה משלנו. יתר על כן, כנראה שעדיין לא הפנמנו שישראל היא היום קרדיטור בינלאומי נטו בשיעור של קרוב ל-30% תוצר.

אז מה היה לנו? הצהרות מדיניות כלכלית שנשענו בחלקן על בורות מקצועית ובחלקן על ניסיון הפחדה. וכן, גם חקלאות היתה שם, בדמות עדר עיזים לצורכי מיקוח. והתוצאה? המנהיגות הכלכלית גם אכלה דגים סרוחים וגם גירשו אותה מהעיר. מכל ההצהרות לא נותר מאומה. ההוצאות בתקציב יהיו גבוהות בהרבה ממה שתוכנן והמסים יעלו. הפוך ממה שנכון לעשות.

קשה לדעת מה היה אילו. בכל זאת, אני מוכן להסתכן ולומר שאילו קובעי המדיניות היו מוכנים לקבל מראש גירעון בגודל של 7% תוצר במקום 6% תוצר - תוספת של כ-6 מיליארד שקל, הדברים היו נראים אחרת. וכדי שהקורא לא יחשוב שהכותב הוא חסר אחריות, אמהר לציין שב-2003, עת החוב הציבורי עמד על 100% תוצר (לעומת 78% תוצר בסוף 2008), כבר היה לנו גירעון כזה. ולא זכור לי שנפלו השמים. תהליך לקוי מוביל לתקציב לקוי. אפשר רק לקוות שרה"מ יסיק את המסקנות הדרושות לתיקון הקילקולים.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטה העברית ולשעבר משנה לנגיד בנק ישראל